בגיליון חג סוכות של 'מקור ראשון' התפרסמו חמש כתבות בעקבות חמישה מסעות מיתולוגיים של דמויות מרכזיות לארץ־ישראל. אחת מהן היתה כתבה נפלאה של בתאל קולמן בעקבות ביקורו הראשון של אחד־העם בארץ־ישראל בשנת תרנ"א (1891), ומאמרו 'אמת מארץ ישראל' שהיכה גלים.
בתאל ואני נפגשים בכותל בבוקרו של יום חמישי, כ"ח אלול. הכול בכוננות קורונה. פה ושם עוד יש מבקרים בכותל, משפחה בחגיגת בר־מצווה מצומצמת, קבוצת תיירים אקראית. השיחה בינינו נוגעת גם בימים ההם, גם בזמן הזה. בפוליטיקה, בכוח, באמירת אמת לעומת עצימת עין, מתי ביקורת מוציאה את הרוח מהמפרשים ומתי היא הכרחית כדי להתקדם.
אני מצרף כאן את תחילת הכתבה ואת החלק שעוסק בביקור (של אחד־העם, ושלנו) בכותל. אבל ממליץ מאוד לקרוא גם את שאר הכתבה, שהולכת בעקבות אחד־העם ביפו ובמקומות וברעיונות נוספים.
בלי תאורה מחמיאה: כך ראה אחד העם את הארץ
האשימו אותו בהוצאת דיבת הארץ, אמרו שהוא מבקש רק להטיל דופי, הזהירו שהוא פוגע בעלייה ובחלוציות. אבל אחד העם, שהגיע לכאן אפוף חלומות על נפלאותיה של ארץ ישראל, התעקש לומר את האמת גם אם היא כואבת ואפורה. 130 שנה אחרי המסע שטלטל את התנועה הציונית, נבואות הזעם של הדו"ח המסכם עדיין רלוונטיות משהו.
מאת בתאל קולמן, י"ד בתשרי ה'תשפ"א (2/10/2020)
איך חלומות יכולים להמשיך להתעופף, לנסוק מעלה לשמיים אחרי שנחבטו בקרקע המציאות? עזבו חלומות גדולים, קחו חלומות קטנים. היה לי בקיץ ניסיון דל עם חלום כזה שניסיתי לתפעל. פתאום הרעיון האוורירי והגאוני שלי – בטח גאוני, בראש הכול הרבה יותר מבריק – הפך ללילה מעייף, לכבלים שלכי תדעי אם הכנסת בחורים הנכונים, לבטריות שנגמרות ולרמקולים שלא עובדים, כך מתברר כמובן רק לאחר מעשה. חיכוך הנשמה בגוף המציאות הוא קשה מנשוא. נסירת הרוח מהעליונים, והתכתה אל בשר החיים עצמם, היא כואבת וצורמנית. ובכל זאת, אין דרך אחרת להפוך חלומות לעובדות קיימות, כי אם ההתעקשות על הדבק ביניהם עד שיהיו לבשר אחד. רק החזקים שורדים. רק המעזים מנצחים.
כשאחד העם נוחת בשנת תרנ"א (1891) בארץ ישראל, הוא עדיין לא יודע שימלא את תפקיד מחרב החלומות, לכאורה. רק לכאורה, ורק לקטני האמונה. לאחר שבמשך 88 ימים חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה, סקר את המושבות ביהודה, בשומרון ובגליל, ביקר בירושלים והתארח ביפו שבה החלו מתרקמים חיי עתיד – הוא יוצא מכאן "בלב נשבר ורוח נכאה". על המפגש של החלום עם קרקע המציאות הוא כותב כך: "דמיוני לא בן חורין הוא עוד עתה להגביה עוף כמלפנים, לא חלום נעים לי עוד הארץ ויושביה וכל מעשה שם, כי אם אמת מוחשית, המוגבלת בצורה ידועה ומורכבת מחזיונות ידועים, טובים ורעים, שאי אפשר לי להעלים עין מהם".
בדרכו חזרה, על הספינה מיפו לאודסה, הוא כותב את מאמרו הנודע "אמת מארץ ישראל". אמת – כי אחד העם מבין שהדרך להגשמת החלום הציוני עוברת באמת, גם אם היא קשה ומחוספסת וגסה, ובעיקר היכן שמגרד ומעקצץ וקול הנסירה צורמני במיוחד. במאמר הזה הוא משרטט תיאור מרתיע וכואב של המתרחש בארץ. אחד העם כותב על המכשולים הניצבים בפני רכישת קרקעות, על אופיים של המתיישבים החדשים שלא מתאים לתנאי השטח הקשים, על שאיפת ההתעשרות המהירה שמניעה אותם, על היעדר הנהגה ועל חוסר הבנת כוחו של הממשל הטורקי. בנוסף הוא מבקר את חובבי ציון על התעלמותם מהבעיה הערבית – הראשון לזהות, מה שנקרא. ואת כל זה הוא עושה בלי שום תאורה מחמיאה.
"מן האמת הזאת רוצה אני פה לגלות טפח – את הטפח היותר מכוער. רוצה אני לא להיות 'כינור לשירי ציון'", כותב אחד העם. אם היום הקללה הנפוצה לעיתונאים שמהדהדים מסרים מגבוה היא "שופרות", בזמנו היו כנראה כינורות. "מרגישים הם, כי ההמון הגדול רחוק מאוד מאהבת ציון, והאמת לבדה לא תספיק למשוך ליבו, על כן הם מתירים לעצמם לשקר 'לשם שמיים', להלל ולשבח את הארץ ואת פרייה בהגזמה יתרה, לפרסם ברבים מכתבים שונים 'מחתם', שנכתבו בידי נערים או בעלי הזיה או גם – אוי לי אם אומר – בידי שרלטנים המפריזים על המידה בדעת וחשבון. כאילו אין די לארץ אבותינו שתהיה ככל הארצות, להשביע לחם כל עובדיה באמונה, אלא צריך שתוציא גלוסקאות וכלי מילת מאליה, בלי יגיעה יתרה. באמצעים כאלה הצליחו אמנם לעורר אהבה בלב רבים, אך לא אהבת ציון וישראל, אף לא אהבת העבודה הגופנית וחיי איכרים, כי אם אהבת ה'עסק' החדש בפרי הגפן, הנותן לבעליו, לפי דבריהם, שכר טוב מנשך ומרבית… וככה הייתה ארץ קודשנו לקליפורניא חדשה, המושכת אליה עיניהם של מבקשי פרנסה קלה ו'מחפשי אוצרות', מינים ממינים שונים". על רקע כל אלו הוא מבקש להתעקש על האמת. ולאמת, אם להודות על האמת, מעולם לא היו יחסי ציבור טובים במיוחד.
[…]
המלך בקפסולה
את חיבורו "אמת מארץ ישראל" חותם אחד העם בנימה קודרת, כשהוא מתאר ביקור בכותל המערבי. במקום הזה אני נפגשת עם רגב בן־דוד, חוקר ומרצה בתחום יחסי יהדות ומדינה.
בראשית ימי הציונות הכותל הוא נקודה בעייתית עבור היהודים האירופים. בניגוד ליפו, המסמלת את העתיד, ירושלים מסמלת את העבר, את קשיי ההתנערות מעפר. את הבית שאותו עזבו, את דמות האב בעיירה היהודית שהפנו לה עורף. זרות וקרבה משמשים בערבוביה. יד אחת דוחה, ויד שנייה היא ידו המושטת של האב, מקרבת ומרתיעה גם יחד.
"מלא רעיוני עצב", כותב אחד העם בסוף חיבורו, "אחר אשר תרתי את הארץ וראיתי מה שראיתי ביפו ובמושבות, באתי ערב פסח ירושלימה, לשפוך שיחי וכעסי לפני 'העצים והאבנים', שארית מחמדינו מימי קדם. ראשית דרכי הייתה, כמובן, אל 'הכותל'. שם מצאתי רבים מאחינו יושבי ירושלים עומדים ומתפללים בקולי קולות. פניהם הדלים, תנועותיהם הזרות ומלבושיהם המשונים – הכול מתאים למראה הכותל הנורא. ואנוכי עומד ומסתכל בהם ובכותל, ומחשבה אחת תמלא כל חדרי ליבי: האבנים האלה עדים המה על חורבן ארצנו, והאנשים האלה – על חורבן עמנו; איזה משני החורבנות גדול מחברו? על איזה מהם נבכה יותר? ארץ כי תחרב, והעם עודנו מלא חיים וכוח – יקומו לה זרובבל עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישובו ויבנוה שנית; אך העם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו? – ולוּ באה בי באותה שעה רוח ר' יהודה הלוי ויכולתי לקונן כמוהו על שבר בת עמי, הייתה קינתי מַתחלת לא 'ציון', כי אם 'ישראל'".
אחד העם בוכה על האנשים, לא על הארץ. מראה היהודים בירושלים גורם לו לתהות: האם באמת יוכל עם ישראל לקום על רגליו? האם העצמות היבשות תתחברנה לגוף? במסעו הוא ראה שהארץ נותנת פרי ושאפשר לחונן את עפרה, אבל פניו של העם היהודי, כפי שהם משתקפים מפניהם של המתפללים בכותל, מעורר אצלו רצון לבכות ולקונן.
"כדי להבין כמה אבל יש בטקסט הזה, צריך להבין את המורכבות כאן", אומר בן־דוד בשבתנו מול אבני הכותל הגדולות. "אישים כמו אחד העם, שגדלו בעולם הישן, התיקו את הארוס מקיום המצוות אל חיי העם. הם היו צריכים לשבור את הראש ולהבין מה זה אומר, אבל בגדול הרגש עבר מעבודת השם לעבודת העם. וכשהם פוגשים את מראה בני דמותם, כפי שהיו נראים אילולא עשו שינוי בחייהם האישיים – מבחינתם זה מפגש עם משהו שמושך אותם אחורה. לכן הכותל הוא שבר עבורם. זה כמו להזכיר לבעל תשובה את מעשיו הקודמים ולצער אותו. אתה מנסה לבנות משהו חדש, אתה רוצה להאמין שיכול לקום עברי חדש, ופתאום אתה רואה את היהודים הישנים. זה קשה".
דברים דומים כתב הסופר היידי יוסף טונקל בתחילת שנות השלושים: "עשה לי עצוב בלב: האומנם כל מה שאני רואה הוא תמונה ריאליסטית, לא חלום (…) והכול שלי. הכותל כותלי, האחים אחַי; והבכיינים האלה אינם הרי בני עם אחר, אלא יהודי. ואיך שאני מקנא באירופאים הזרים, בתיירים האלה הבאים מארצותיהם, עומדים מהצד עם מצלמות הקודק שלהם, צופים מבעד למשקפות ומצלמים יהודים בוכים. אני אינני יכול כך. אני אמנם אירופאי עם משקפיים ועניבה, ממולא בציוויליזציה ורווי בתרבות, בחילוניות ובמודרניזם, חבר במשפחת העמים הידידותית והתרבותית, עם כל האושר שהושג במאבק, אבל משהו בליבי אומר לי: לא נורא, אתה טונקל האירופאי יכול גם להיצמד אל הקיר, אתה יכול גם להזיל דמעה ביחד עם יהודיך. השבר גדול (…) בלב כבד אני עוזב את המקום" (תרגום: יעד בירן). טונקל רק רוצה להיות כמו תייר שלא מעורבב רגשית בסיטואציה, תייר שמסתכל מבעד לעדשה וחוזר לחייו. אך הוא פונה אל עצמו: הרשה לעצמך להיות חלק מזה. הרשה לעצמך לגעת בזה.
"הכותל הוא לא מקום שמסמל חורבן עם תנופה של גאולה, אלא מקום של פאסיביות, שפלות", ממשיך בן־דוד. "זה נס פך השמן, ולא ניצחון החשמונאים. זה שריד די שולי של הוד קדומים. רבים מבני הציונות הדתית של היום יגידו שהכותל הוא בסך הכול פרס ניחומים. שהדבר האמיתי הוא הר הבית, והעובדה שאנחנו אפילו לא שואפים לעלות להר היא עדות לשפלות שלנו".
אלו ימי הסליחות, ורחבת הכותל מחולקת לקפסולות. אולי המלך בשדה, אבל הכותל מרגיש כמו מבוך. מחסומי משטרה כחולים מסמנים את המעברים, קירות מאולתרים מסדינים לבנים תוחמים שטחי קפסולת־תפילה זעירים. אנחנו מתחילים לצעוד לכיוון "עזרת ישראל". המתחם הזה, המכונה בפי חלקים מהעם "הכותל הרפורמי", שומם. "בפרפראזה על דברי אורי צבי גרינברג – שאמר שמי ששולט בהר הבית שולט בירושלים, ומי ששולט בירושלים הוא זה ששולט בארץ – אפשר לומר שמבחינה פוליטית־יהודית, מי ששולט בכותל הוא ששולט ומכריע בשאלה מה היא היהדות הנכונה. אני חושב שהכותל מחכה שיגאלו אותו, שיראו בו עוד דברים שהוא יכול להיות. שיראו בו סמל יהודי, ולא רק בית כנסת אורתודוכסי", אומר בן־דוד.
אתה חושב שהיום לא רואים בכותל סמל לאומי?
"לצערי, הרבה פחות ממה שאפשר היה לראות. אנשים צריכים עזרה כדי לחוות את מה שהם רוצים, ולא עוזרים להם פה. אומרים 'את לא לבושה כמו שצריך', ברור שזה סימן של בעלות, זו אלימות סימבולית".
אני הגעתי למקום בשמלה שחורה בעלת שרוולים קצרים שיורדת עד ברכיי, ובכל זאת משמרות הצניעות של הכותל ביקשו שאתכסה. הודיתי לשומרת הצניעות על דאגתה ואמרתי לה תודה, אבל לא תודה. "זה גם הבית שלי", מלמלתי כשהיא התרחקה ממני.
לאוזנינו מגיעים קולות תיפוף של אירוע בר מצווה, שמשתתפיו צועדים לכיוון "הכותל הרגיל". כשאני שואלת את בן־דוד היכן היה אחד העם מתפלל אילו ביקר כאן היום, הוא משיב: "אני נוטה להניח שהוא היה מגיע לפה, לעזרת ישראל. אחד העם לא היה החילוני הטיפוסי, זה ש'בית הכנסת שהוא לא הולך אליו' הוא אורתודוכסי. יש הבדל בין אחד העם וממשיכיו לבין החילוניות, הקלה יותר לביצוע: הוא דרש מעצמו לפרש את היהדות בהתאם לערכיו. אין אצלו 'יהדות מן המוכן', כזו שנפגשים עמה רק בלידה, בבר־מצווה בחתונה ובקבורה, ובשאר הזמן היא תישאר במקומה ואני אשאר במקומי. אחד העם רצה לקחת אחריות על הדברים האלו. הוא רצה שכל היבט יהודי יסונן דרך הפילטר של החיים היהודיים המודרניים. אם בביקורו בשנת 1891 הוא ביכה את מצב העם, כאן ועכשיו הוא היה מבכה כפליים – גם על הציונות הרוחנית החילונית, שלא לגמרי קמה לתחייה".
ועם זאת, בן־דוד סבור שהבכי הזה לא היה של ייאוש מוחלט. "אני חושב שיש ממשיכים לאחד העם. יש עולם של בתי מדרש מתחדשים – שאני מודה שעדיין לא פרצו. יהיו שיטענו שזו תופעה אזוטרית, אבל אני מסתכל על העבר הלא רחוק – 'מרכז הרב' הייתה תופעה אזוטרית לפני 40 שנה, אז היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה".
[…]
והנה שוב הקישור לכתבה, אם זה סיקרן אתכם. אני ממליץ.
יהדות מורשתית 