השיח על יהדותם של העולים מכוח חוק השבות ממשיך להכות גלים עכורים, ולאחרונה בדמות התבטאויותיו המבישות של הראשון לציון. אנסה להוסיף את תרומתי המעטה כדי לנהל דיון רציני יותר בסוגיה, וגם להציע נקודת מבט יהודית לא־(רק)־הלכתית.
צריך ראשית להבחין בין שני מישורים בשיח: במונחיו של אבי שגיא, הראשון הוא שיח הזיהוי, שבו גורם חיצוני לאדם מזהה אותו (במקרה דנן) כ'יהודי' או כ'לא־יהודי'; השני הוא שיח הזהות או ההזדהות, שבו האדם עצמו מעיד באיזו מידה ובאילו אופנים הוא מזדהה כ'יהודי' או כ'לא־יהודי'. מטעמים מובנים, המבט החוקי מתנהל כמעט בלעדית בשיח הזיהוי, ונדרשים לו קריטריונים אובייקטיביים. אך המציאות החברתית, החיים עצמם, מתנהלים לא פחות מכך בתוך שיח הזהות וההזדהות. וכמובן שלא תמיד יש חפיפה בין שני המישורים, וזה עשוי לקרות הן עם מי שאינו מזוהה כיהודי/ה אך מזדהה ככזה/ו, והן להיפך – מי שמזוהה כיהודי/ה אך לא מזדהה ככזה/ו.
גם בתוך שיח הזיהוי בלבד, החלוקה "יהודים" / "לא־יהודים" אינה מדויקת לפי לשון חוק השבות ופרשנותו בפסיקה. בפועל יש לנו ארבע קטגוריות, העולות מלשון החוק בסעיפים הרלוונטיים:
"4א.(א) הזכויות של יהודי לפי חוק זה […] מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון. […]
4ב. לענין חוק זה, 'יהודי' – מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת."
על פניו, שני הסעיפים הללו מבחינים בין 'יהודים' (סעיף 4ב) לבין 'זכאי עלייה שאינם יהודים' (סעיף 4א). אך מכיוון שהמדינה כיום מכירה בגיוריהן של קהילות המשתייכות לזרמים המרכזיים ולא רק בגיור אורתודוקסי, הרי שהאוכלוסיה שעליה מדבר סעיף 4ב למעשה מתחלקת לשתיים:
- מי שמוכרים כיהודים לפי ההלכה האורתודוקסית (בן לאם יהודיה או שנתגייר גיור אורתודוקסי) [קבוצה "4ב1"]
- מי שמוכרים כיהודים בזרם הרפורמי/קונסרבטיבי, אך לא לפי האורתודוקסיה (מי שנתגייר גיור לא־אורתודוקסי) [קבוצה "4ב2"]
גם בסעיף 4א, המרחיב את זכאות העלייה מכוח חוק השבות גם למי שאינם מוכרים כיהודים לפי סעיף 4ב, ראוי להבחין בין שתי קבוצות:
3. 'סעיף הנכד': מי שהם בעלי מוצא יהודי ('זרע ישראל') [קבוצה "4א1"]
4. 'סעיף בני־הזוג': מי שאין להם מוצא יהודי (בני־/בנות־זוג של יהודים או של צאצאי יהודים) [קבוצה "4א2"]
כעת, לחלוקה המרובעת הזו ברובד הזיהוי כדאי להוסיף גם את רובד ההזדהות, שמאפשר להבחין בין תתי־קבוצות נוספות לפי חוויית החיים של האנשים עצמם: אלו שמזדהים כיהודים, ואלו שלא. במציאות החברתית זה ודאי משפיע, ולדעתי זה צריך להשפיע בעקיפין גם במישור החוק (בדמות הכרה ב'גיור סוציולוגי').
עם ההמשגה הזו אפשר לגשת לניתוח השיח ולניתוח הסוגיה.
כדי להבין את הנתונים שמתפרסמים ואת ההתבטאויות של הגורמים השונים כדאי לשים לב:
- לרוב, נתוני הסוכנות היהודית ו/או משרד הפנים אינם מבחינים בין 4ב1 לבין 4ב2.
- בעיני הרבנות הראשית, הקבוצה הרצויה היחידה היא 4ב1, וכל האחרים הם 'לא־יהודים'.
- בעיני אנשי הלכה בעלי גישה פתוחה לגיור (כגון הרב חיים אמסלם ומיזם 'גיור כהלכה'), יש חשיבות רבה ל'זרע ישראל', כלומר לקבוצה 4א1, ובוודאי לאלה מתוכם שמזדהים כיהודים.
- אני מניח שיש יחסית מעטים בקבוצה 4א2 (כלומר בני־/בנות־זוג שאינם בעלי שורשים יהודיים) המזדהים כיהודים. בכל זאת לא אתפלא אם ישנם, כחלק מ'הגיור הסוציולוגי'.
ולגופה של סוגיית יהדותם של העולים.
נקודת המוצא שלי היא ש"חביבה ארץ ישראל שמכשרת גרים: היה בארץ ישראל ואמר גר אני – מקבלים אותו מיד. ובחוצה לארץ – אין מקבלים אותו אלא אם כן היו עדיו עמו" (כמאמר מסכת גרים, ד, ה). כך גם כתב הרב הראשי לשעבר שלמה גורן בזכות גישה פתוחה יותר לגיור בארץ־ישראל בהשוואה לגיור בחו"ל. בעיניי זה תקף לא רק לגבי הגיור ההלכתי, אלא גם לגבי הגיור הסוציולוגי לגווניו. ההגיון הוא פשוט, וחוזר לתמונה מימי קדם, עת ישראל ישבו על אדמתם, ונכרים יכלו להיטמע בקרבם בהדרגה. יתרה מכך, התנאים שיצרה מדינת ישראל מאפשרים גם קיום יהודי מבוסס שלא במסגרת דתית, ואני רואה בחיוב תופעה של אימוץ זהות יהודית־ישראלית גם ללא גיור אורתודוקסי / רפורמי / קונסרבטיבי. בכל זאת, אני סבור שאם היה לנו גיור חילוני זה היה עדיף על פני ללא גיור כלל, ולו כי אני מאמין בחשיבות של טקסים ושל פורמליות. הרחבתי על כך במסמך 'הצטרפות לעם היהודי בתנאֵי מדינת ישראל'.
לכן, בשיח על יהדותם של העולים, יש להבחין באילו קבוצות מדובר. קבוצה 4ב2 ('מתגיירים ליברליים') היא בוודאי לא בעייתית בעיניי. כך גם קבוצה 4א1 המזדהים כיהודים (ובמידה שיש כאלה – גם 4א2 המזדהים כיהודים). לאחר שניכינו את הקבוצות הללו, נותרנו עם קבוצת 4א1 שאינם מזדהים כיהודים (אך יש להם שורשים יהודיים) ועם קבוצת 4א2 שאינם מזדהים כיהודים (אגב, חלקם נשואים ליהודים, וחלקם לצאצאי־יהודים שאינם יהודים בעצמם). לגבי בני הקבוצות האלו ניתן לשאול אם זכאותם לעלייה מכוח חוק השבות מממשת את תכליתו העיקרית והמקורית של החוק.
בוודאי שלגבי 4א1 ('הנכד' כאמור) ישנו טיעון להשאיר את זכאותם לעלייה מחמת מוצאם היהודי. לגבי 4א2 ('בני־הזוג'), יתכן שזה שיקול מעשי – אדם מקבוצה 4א1 לא יפרק משפחה כדי לעלות לישראל, ולכן מאפשרים את עליית המשפחה כולה. אך ברור שזה נמצא בפריפריה של ייעוד החוק. בעיניי, כל עוד שיעורם מקרב כלל האוכלוסיה אינו גדול, אזי שזה לא מאיים על צביונו היהודי של המרחב הישראלי, ואין הצדקה לערוך שינוי בחוק השבות עם כל המורכבות שיגרור שינוי כזה. מהנתונים האחרונים שפורסמו (קרדיט: צביקה קליין), ניתן לשער שזה המצב, על אף שהפילוח אינו מספק:
לצד הדברים שנאמרו בפסקה הקודמת, ראוי להתייחס גם לאתגר שמזמנות הקבוצות שאינן 4ב1. גם אלו שהם יהודיים לשיטתי, אף שאין מהם בעיניי איום על הצביון היהודי של המדינה, מגדילים בכל זאת את הקבוצה שעִמהּ חלק לא קטן מהציבור היהודי־ישראלי אינו מוכן להתחתן. מדובר לא רק בציבור החרדי והדתי־לאומי, אלא גם בחלק לא קטן מהציבור המסורתי וחלק מהציבור החילוני. לא אטען שזו לא בעיה: יכולתם של בני העם להינשא זה בזה היא מאפיין חיוני בלכידותם. עם זאת, צריך לשים גם את האתגר הזה במונחים ובפרופורציה הנכונים: ראשית, לזכור שמסיבות חברתיות טבעיות לחלוטין, גם מקרב הכּשרים לנישואין אלה באלה, אין כמעט נישואין חוצי־מגזרים. בקרב החילונים והחרדים, לדוגמה, 93-95% מהזוגות הם הומוגניים מגזרית.[1] שנית, לבעיות הלכתיות צריכים להינתן פתרונות הלכתיים, ולא פתרונות חוקיים. ישנם שלל צעדים בתוך עולם ההלכה שבהם ניתן לנקוט אם רצוננו להמשיך את דרכי רבותינו שהורו לנו כי "אף על פי שאלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו בית שמאי מלשא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי" (משנה, יבמות א, ד).
לבסוף, בהקשר ל'גיור הסוציולוגי', בשיח הציבורי פופולרי במיוחד עניין השירות הצבאי: התומכים מוחים על כך שאדם מוכן ליהרג בשירות מדינת היהודים ולא מכירים בו כיהודי, והמתנגדים תוהים מה עניין שירות צבאי ליהדות. התשובה היא שצריך כמובן לבחון זאת גם בהקשר רחב יותר של עוד היבטי חיים, וגם לבחון את ממד ההזדהות. הרי גם דרוזים, צ'רקסים ובדואים משרתים בצה"ל. חלקם גם בקיאים בהוויית הישראליוּת ואף מכירים לא רע את מועדי ישראל. לכן, המפתח נעוץ בשאלת אופן ההתייצבות מול המופעים הללו: אם עולה פלוני מבטא מאפיינים יהודיים־ישראליים כקשורים להזדהותו עִם העם היהודי ההיסטורי (ב'ציר האורך') ובזיקה ליהדות העולם (ב'ציר הרוחב'), ואם כך הוא רואה גם את שירותו הצבאי, אז ודאי שראוי שהדברים הללו יילקחו בחשבון כביטויי יהדות מצדו. אך אם הוא עושה אותם רק כישראלי, ללא צירי האורך והרוחב הללו, אזי שהוא עושה אותם כמו עמיתו הדרוזי, כלומר כישראלי ואולי כפטריוט, אך לא כיהודי.
אגב, יש להבחנה הזו נפקא מינה לא רק בזירה החברתית. בבתי הדין לגיור הנשענים על גישותיהם של הרב עוזיאל, הרב עובדיה ואחרים, רואים בגיור קודם כל הצטרפות לעם היהודי, ורק כפועל יוצא מכך, הכרה בכך שמצוות הדת חלות על המצטרף. (גם רות המואביה הקדימה את 'עמך עמי' ל'אלוהיך אלוהי', כפי שהצביעו הרב הראשי לשעבר אליהו בקשי־דורון, הרב שאול ישראלי ואחרים.) זאת, בניגוד לגיור החרדי העומד על קבלת תורה ומצוות כתנאי קודם להצטרפות לעם היהודי. אם לב המעשה הוא הצטרפות לעם, אזי שניתן להביא בחשבון מגוון ביטויי הזדהות כאשר שוקלים את רצינותו של המצטרף – גם כאלה שאינם קשורים להלכות שבת וכשרות.
לסיכום, חוק השבות ופרשנותו אינם דוברים בשפה הלכתית בלבד. וכך ראוי בעיניי, כי ההשתייכות היהודית אינה מתמצה בהגדרה ההלכתית, על אף שהמתחים שהדבר יוצר עם בעלי ההלכה ועם מכבדיה אינם פשוטים כלל וכלל. בעיניי, חוק השבות אינו קדוש ואינו חסין עקרונית מביקורת או מצורך בשינויים. עם זאת, את ההבחנות בניתוח תוצאותיו צריך לעשות בשימת לב, ובוודאי לא רק דרך הפריזמה ההלכתית. כאמור, לפי הנתונים האחרונים שפורסמו, ניתן להעריך בזהירות שהלא־יהודים־בעליל, כלומר גם לא לפי הכרתם־שלהם, הם קבוצה לא גדולה. אני כן סבור שהשאלה על ציבור זה היא לגיטימית, כי על פניו מדינת ישראל אינה חייבת להם דבר. אך מכלול השיקולים המעשיים, ובעיקר היותם קשורים משפחתית ליהודים, מסמנים לדעתי שכל עוד לא מדובר במספרים גדולים, אין הצדקה לעשות שינוי שורשי בחוק השבות. תחת זאת יש לקדם ברמה החברתית והמדינתית את התנאים להתערותם בתוך החברה היהודית־ישראלית, ולהאמין בכוח המגייר של החיים כאן, כפי שהיה בימי קדם.
[1] בסקר Pew לשנת 2016 עלה כי 95% מהחרדים בישראל מדווחים על זוגיות עם חרדים; 93% מהחילונים על זוגיות עם חילונים; ו־85% מהדתיים עם דתיים. דיווח זה על המצב בפועל תואם גם את עמדותיהם המוצהרות של הנשאלים: 95% מהחרדים דיווחו שיחושו לא בנוח עם הרעיון שילדם יינשא לחילוני/ה, ו־93% מהחילונים השיבו באופן דומה לגבי נישואי ילדם לחרדי/ה (Israel's Religiously Divided Society, 2016, pp. 209–217). יתרה מכך, יש לזכור שהציבור החרדי מתאפיין בהקפדה רבה על נישואין הומוגניים – כך שחרדים אשכנזים כמעט שאינם נישאים לחרדים ספרדיים, 'חסידים' ל'מתנגדים' או לחסידים מחצרות יריבות, או חרדים מלידה לבעלי תשובה. כמו כן, כפי שהתברר מפרשות ביטולי הגיורים, גם הגיורים האורתודוקסיים של מערך הגיור הממלכתי (והצבאי) אינם מוכרים על ידי חלקים בציבור החרדי.
יהדות מורשתית 