קארמה איז א ב*ץ', היזהרו משיכרון כוח: המסר של יוסף (בעל החלומות) לממשלת ישראל הנכנסת

דברים לפרשת ויגש, תשפ"ג (פורסם בעלון השבועי של קולות)

הממשלה ה־37 מושבעת רגע לפני פרשת ויגש, הלפני־אחרונה בספר בראשית.

מקריאת הפרשיות האחרונות של בראשית עולה הרושם שעם ישראל על גג העולם. יוסף עולה לגדולה, מתאחד עם אחיו, ומזמין את אביו לרילוקיישן אליהם. פרעה בכבודו ובעצמו מגבה את ההזמנה, ומצהיר: "בֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת־טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם… וְעֵינְכֶם אַל־תָּחֹס עַל־כְּלֵיכֶם כִּי־טוּב כׇּל־אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא" (מ"ה, י"ח–כ'),

ולא אחר מאשר הקב"ה נותן 'ביטוח' ליעקב: "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל־תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי־לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם; אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם־עָלֹה" (מ"ו, ג'–ד').

בית יעקב מתיישב בארץ גושן הפורייה, ויוסף ממנף את התבואה שאגר בשנים הטובות כדי להשיג לפרעה את כל הכסף, המקנה, האדמות והנפש במצרים. בני ישראל אינם יודעים מחסור. התמונה הכלכלית־חברתית באחרית ספר בראשית מלאת אופטימיות לגבי חיי ישראל במצרים.

פתיחת ספר שמות היא ההיפך הגמור: "וַיָּקׇם מֶלֶךְ־חָדָשׁ עַל־מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא־יָדַע אֶת־יוֹסֵף… וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ" (שמות א', ח'–י"ג).

אם סוף בראשית היה כולו צוהל – ראשית שמות כולה קודרת. פסוקים בודדים בפתיחת ספר שמות מחברים אותנו לירידת יעקב ובניו למצרים, ומסכמים בתמציתיות: "וַיָּמׇת יוֹסֵף וְכׇל־אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא; וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (א, ו'–ז'). אך פסוקים אלה רחוקים מלעמוד על מלוא הקשרים בין שני הספרים.

נראה כאילו ישנו פיצול, אין רצף סיפורי או קשר תודעתי בין השניים: ספר בראשית חוגג את ההישגים כאילו אין להם מחירים, וספר שמות משתומם מול הרדיפות, כאילו הגיעו משום־מקום.

אבל עיון נוסף בסיפורי יוסף מצביע על הקשר ההדוק, האירוני ורב־המשמעות ביניהם.

פעולותיו הכלכליות של יוסף יוצרות מציאות מצרית דרמטית של שיעבוד המוני לפרעה. שלושה עשר פסוקים בפרשתנו (מ"ז, י"ד–כ"ו) מתארים כיצד יוסף מבקש ומקבל תמורת התבואה שהוא נותן למצרים, בזה אחר זה, את כל הכסף, המקנה, האדמות, ולבסוף את האנשים עצמם לעבדים: "וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה".

פרשנים מסורתיים תהו מה עושים בתורתנו הפסוקים הללו, הקשורים לכאורה בהתרחשות פנים־מצרית: "ולמה נזכר בתורה כל הספור הזה המיוחד למצרים… כי זה יאות בספרי דברי הימים למצרים, לא בתורת האל" (אברבנאל).

התשובות הרווחות הן בשבח יוסף / ישראל / הקב"ה, כגון: "להודיע מעלות יוסף בחכמה בתבונה ובדעת… ומצא בזה חן גם כן בעיני העם כי השם הוא המצליח את יראיו" (רמב"ן); "להודיעו שעיני ה' אל יראיו למיחלים לחסדו לחיותם ברעב כי הנה… בהיות המצרים מוכרים כספם ומקניהם גופותיהם ושדותיהם לכל, בני ישראל היה לחם במושבותם בלא כסף ובלא מחיר מקנה." (אברבנאל).

אך לטענתי, השיעור המשמעותי טמון בקשר בין מעשי יוסף בבראשית – לבין גורל עמו בשמות:

מי שמנצח על שעבודם של המוני מצרים לפרעה – מוצא עצמו לבסוף בצד המשועבד, כשהגלגל ההיסטורי מוסיף להסתובב. אפשר לנתק מלאכותית בין הסיפורים, אך מי שרואים את ההיסטוריה ברציפותה, או קוראים את התורה ברציפותה, מגלים זאת בחלוף שתי פרשיות בלבד.

עצם קיומם של רצף הסיפורים הללו, כמו גם ההפרדה הספרותית ביניהם – מציבים בפנינו אמירה כפולה מהדהדת: ראשית, שחובה עלינו לשאול מהי אחריותו של האדם כשהוא חזק, עד כמה הוא זהיר בצעדיו בצבירת כוח, ואם הוא לוקח בחשבון אפשרות שמאזן הכוחות ישתנה; ושנית, כמה קל ומפתה להתעלם מהקשרים הללו.

שלל מונחים ופתגמים משקפים בדיוק את המצב הזה, ולמשל: איך שגלגל מסתובב, הגולם שקם על יוצרו, what goes around comes aroud, קארמה, בומרנג, על דאטפת אטפוך, "כֹּרֶה־שַּׁחַת בָּהּ יִפּוֹל וְגוֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב" (משלי כ"ו, כ"ז), האגדתא התלמודית "מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים" (בבא קמא נ:), ועוד ועוד – שמעידים כמה כבר למדנו בדרך הקשה על הדפוס המדכא הזה. ועדיין, ספק אם אפשר לבנות על כך שהשיעור הופנם ויופנם מאליו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s