להפריד או לא להפריד? דברים לפרשת בראשית

פורסם לראשונה במסגרת העלון השבועי של קולות

תחילת שנה היא זמן של סדר. יומן חדש, עטיפות למחברות, סידור מגירות ומדבקות. גם סימנהּ של הבריאה, כמו שהצביעו רבים, הוא מיון, הבחנה, הפרדה – כלומר עשיית סדר. קו זה נמשך לאורך התורה המצווה על הבדלות בין ישראל לעמים, בין מאכלות, בין זמנים, וגם אוסרת על כִּלאיים (שעטנז) למיניהם – כולל לבישת צמר ופשתים יחדיו.

מעבדה לבדיקת שעטנז, י-ם.
תמונה: Joalbertine, ויקיפדיה

לאיסורי הכלאיים הוצעו שלל הסברים, מגזירה שאין מאחוריה טעם רעיוני אלא פשוט "אבי שבשמים גזר עלי כך" (ספרא ויקרא כ: כו), עבור בהפרדה בין ישראל לעכו"ם (רמב"ם, מורה נבוכים, ג:לז), דרך סיפור קין והבל בו אמר הקב"ה לפי המדרש ש"אינו דין שיתערב מנחת החוטא עם מנחת זכאי" (מדרש תנחומא [ורשא] בראשית סי' ט), ועד לתיאוריה בדבר שימור נבדלות הזנים כאשרור הבריאה כדברי הרמב"ן בפרשנותו על "דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ".

יחד עם זאת, לא מדויק לומר שאנו מצווים על הבדלות והבחנות ותו לא.

בסוף החטיבה שאותה מהווים חומשי בראשית ושמות יחד, סביב בניית המשכן, התורה מאותתת על סגירת מעגל, וקוראת לנו לעיין ביצירת המשכן לאור יצירת העולם ולהיפך. כך, למשל, מחזירים אותנו הפסוקים "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', כֵּן עָשׂוּ; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, מֹשֶׁה" (שמות לט, מג) ו־"וַיְכַל מֹשֶׁה, אֶת הַמְּלָאכָה" (שם מ, לג), אל הפסוקים: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא) ו־"וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂהוַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים" (שם ב, ב–ג).

בתמונה: יוצא מהכלל – או אידיאל?
(מקור: ויקיפדיה)

בבגדי הכהן הגדול, שהכנתם מתוארת בפירוט בפרשות הללו, משמשים יחד צמר במגוון צבעים ("זָהָב, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי"), וכן "שֵׁשׁ מָשְׁזָר" – שהוא פשתן. מסתבר שהאיסור על לבישת צמר ופשתים מושהה בדמותו של הכהן הגדול.

המשכן הוא אכן מקום היוצר חיבורים: בין שמיים לארץ, בין שבטי ישראל (באבני החושן למשל) ועוד. ישנן שתי אפשרויות מנוגדות ללימוד מכך:

(א) המשכן והכהן הגדול הם 'יוצא־מן־הכלל־המעיד־על־הכלל', חריגה שדווקא מאשררת את הסדר החברתי בדומה לפורים אצלנו, או לרוּמְשְׁפְּרִינְגָה אצל האמיש. על-פי פרשנות זו, אנו אמורים להתנהל בתוך מסגרת ההפרדות.

(ב) משטר ההפרדות הוא המצוי אך לא הרצוי. הוא נובע ממגבלות האדם, שזקוק לרוב לקטגוריות הדיכוטומיות. דמות הכהן מסמנת את הרצוי, את הקודש: איחוד הניגודים, איחוי השסעים.

תהומות וכיסויים בנחל עמוד (מקור: Natour, ויקיפדיה)

אם נשוב כעת לסיפור הבריאה, נזהה רמזים הטמונים ברגעים שלפני ההפרדות – "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם". הרמב"ן מפרש "תֹהוּ" כמה שמכנים היוונים 'החומר ההִיוּלִי', הראשוני, טרם קיבל צורה, "מפני שאם בא אדם לגזור בו שֵם, תוהא ונמלך לקוראו בשם אחר, כי לא לבש צורה שיתפש בה השם כלל." זהו מצב קדם־לשוני, שבו המציאות אינה מחולקת לקטגוריות.

כמעט בלתי אפשרי להישאר במצב ההיולי. מילים עוזרות לנו לארגן את המציאות החיצונית, כמו גם את הפנימית. אך כדאי לזכור מה שלימדנו ביאליק במאמרו 'גילוי וכיסוי בלשון' על תפקידה המכסה של הלשון, ועל כך ש"בין כִּסוי לכִּסוי, מהבהבת התהום": עומק החיים נמצא במה שבין המילים ומתחתן, אותה תהום של טרום־הבריאה, שבה מרחפת האלוהות. ניתן לומר, תהום מלשון מהות.

כך, אולי נצא לשנה החדשה עם פחות להיטות לקטלג ולמיין, ונאפשר לעצמנו מעט רגעים טרום־מילוליים, או פוסט־מילוליים, של איחוי הניגודים. של כלאיים. של עבודת קודש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s