בשבוע העשירי להפגנות, והשישי בבית שמש, ביקשו גם ממני, העני ממעש, לומר כמה דברים. אז ביקשתי לומר:
1. בלי עין הרע אנחנו מצליחים לייצר להט בציבור מתון (כן, קראתי לנו סאחים) – בניגוד לקורלציה הרגילה בין להט לקיצוניות.
2. את ההתעוררות האזרחית-פוליטית הזו כבר לא ניתן יהיה להחזיר אחורה, וטוב שכך. ציבור פטריוטי, קונפורמיסטי, בורגני, ממלכתי, הִפְנים לראשונה ש"עת לעשות לה' הפרו תורתך", ש"פעמים שביטולה של תורה הוא קיומה".
3. מה הוציא אותנו לרחוב? ההבנה שהסיפור של ההפיכה המשטרית הוא שח-מט קטלני לדמוקרטיה הישראלית בשני מהלכים: ראשית, הסרת כל המגבלות מעל הקואליציה/הממשלה (בדמות הסרת הביקורת השיפוטית עליהן); ואז, בשלב שני – יוכלו לחוקק, למנות ולהחליט מה שרק מתחשק להם. (לכן, ממש אל תתרשמו ממי שמיתמם ושואל: "אבל איפה אתם רואים פגיעה בזכויות בחוקי הרפורמה?")
4. אז איך זה שבכל זאת יש ישראלים סבירים שלא מתנגדים ל'רפורמה'? כי יש שתי בעיות אמיתיות, שהמהלכים הללו *מתחפשים* לפתרונות עבורן:
(א) יש בעיות אמיתיות ביחסים שבין רשויות השלטון; (ב) יש בעיות אמיתיות בין קבוצות בחברה הישראלית.
הצרה היא שה'רפורמה' ממש לא פותרת את הבעיה הראשונה, אלא מחמירה אותה לכיוון אחר וגרוע יותר; והיא ממש לא מקרבת אותנו לריפוי של הבעיה השנייה.
5. וכאן המקום שלנו להוסיף על "סור מרע" את "עשה טוב"; במקביל להמשך קרבות הבלימה הנדרשים, צריך להוסיף את הבנייה החיובית – בשני הצירים הללו.
ראשית – להמשיך לקדם הצעות (כמו זו של חברתי פרופ' נטע ברק-קורן) שמעמידות מחדש את היחסים בין רשויות השלטון: גם בית המשפט, אבל גם יחסי ממשלה-כנסת, עיגון זכויות יסוד, הסדרת הביקורת השיפוטית, ועוד.
שנית – לצאת במהלך הידברות חברתי עמוק, שייתן מקום לפצעים ולכאבים של כל ציבור – על הסזון ואלטלנה, על הפטור מגיוס, על המעברות, על אוסלו וההתנתקות, על רצח רבין, על מחאת יוצאי אתיופיה ועל הקיפוח של אלה ועל ההדרה של אלה. הידברות שאינה קשורה לרפורמה, אלא עוסקת באמנה החברתית המתפוררת במהירות שלנו.
יהדות מורשתית 