הישראלי הישן והיהודי־ישראלי החדש

תגובה לביקורת על הסדרה "היהודי החדש" (כאן11)

בביקורתו של הראל פרימק ('הארץ' מוסף תרבות, 24.4.2021) לסדרה "היהודי החדש" (כאן11), פרימק שולל את קיומו של העם היהודי, ומציע תחתיו את הלאום הישראלי. זו טענה די ישנה, והיא נחלתה העקבית של קבוצה לא גדולה בישראל. וכשם שאינה חדשה – ותיקות גם הפרכותיה וכן כשלונותיה להתבסס בדעת הקהל הישראלית. זה נכון גם לגבי חלק ניכר מהחילונים, שישראליותם היא הגרסה העדכנית של יהדותם – ולא ניתוק ממנה.

בעשורים האחרונים מתנהל באקדמיה שיח ביקורתי על רעיון הלאומיות, בידי הוגים כגון בנדיקט אנדרסון, ארנסט גלנר, אריק הובסבאום, אלי קדורי ואחרים. ענף אחד שלו הוא הטענה, שאותה מבטא פרימק, שהגרסה הלגיטימית היחידה היא זו של לאומיות אזרחית, בניגוד ללאומיות אתנו־תרבותית. לאומיות אזרחית מתחילה מאוכלוסיה הגרה בטריטוריה נתונה, ומכאן מתפתחת כביכול זהותה; לאומיות אתנו־תרבותית מניחה גורם קודם של מוצא משותף, היסטוריה ותרבות, לקבוצה החותרת להגדרה עצמית במדינה.

לדברי פרימק, גורי אלפי והיהודים האמריקניים "אינם בני אותו עם" משום שמה שהופך פרטים לעם לשיטתו הוא היותם "חולקים מגורי קבע בטריטוריה משותפת", "דוברים ביומיום אותה השפה", ובעלי תרבות משותפת "מעבר לסממנים המערביים הסטנדרטיים". כל אלה חסרים לאלפי ולמרואייניו, ובנוסף, "גם ההיסטוריה שלהם שונה זה מספר דורות לפחות".

זו אינה טענה חדשה כאמור. על היעדר מאפיינים קלאסיים של עם בקרב היהודים הצביעו כבר המתנגדים להקמת מדינת ישראל, ומכיוון שלשיטתם היהודים אינם עם אלא דת – הם אינם זכאים למדינה. לשמחתנו, טענתם נדחתה, ודווקא טיעוניהם של הציונים שכנעו באפשרות ההבנה של היהדות כלאום. זאת, בהתבסס על זיהוי מאפיינים קיבוציים (קדם־לאומיים) שהיו מקופלים בתוך הלבוש הדתי – שבעצמו שוכלל לסייע לעם בתנאי פיזורו.

לדוגמה, את החיים הממשיים בטריטוריה החליפה הנכחה יומיומית של הארץ: פנייה לְעֶבְרָהּ בשעת התפילה, אזכורהּ בתוכן התפילות, ועוד. את לשון הדיבור העתיקה שימרה המסורת בתוך שעות ההתכנסות (הפולחן), גם כאשר לא היתה זו לשון הדיבור היומיומית – ובכך דווקא התאפשר הקשר בין קהילות שונות. יתרה מכך, רבים מהדינים הדתיים ביססו את החיץ בין היהודים לסביבתם הלא־יהודית – ובכך מנעו את היעלמותו בתנאי גלות ממושכת ומפוזרת.

את המהלך הפרשני הזה הובילו גדולי ההוגים של הציונות החילונית, כגון משה הס, פרץ סמולנסקין, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי, ברל כצנלסון ורבים אחרים. אך פרימק, כמו שלמה זנד, רם פרומן (בספרו "הדרך החילונית") ודבּרים נוספים של השקפה זו בימינו, מעדיפים לזהות את המורשת היהודית כדתית ותו לא – ולכן לדחותהּ בשלמותה.

תוך התעלמות אלגנטית מעדותו העצמית של אלפי בתכנית, פרימק חורץ כי "אלפי איננו באמת 'יהודי' אלא 'ישראלי'". בנחרצות דומה הוא קובע כי "יש להכיר בכך שצמחה לה אומה חדשה, האומה הישראלית".

בכך הוא צועד בדרכי קודמיו, שגרסו ניתוק בין המציאות הישראלית/העברית המודרנית לבין העם היהודי בתפוצותיו. ב"כתב אל הנוער העברי" (1943) ניסח יונתן רטוש (אוריאל שלח־הלפרין) את מניפסט העצמאות של העבריים: "סבך הדורות של היהדות אי־אפשר להתיר אותו – אותו אפשר רק לחתוך. ואתה, בן המולדת, יכול לחתוך אותו". רעיונות ה'כנעניוּת' הדהדו בחוגים הספרותיים, אך לא פרצו למעגלים רחבים יותר, ונבלעו לנוכח עמדת רוב הציבור, שראה בציונות הגשמה (גם אם דיאלקטית) של המורשת היהודית – ולא הינתקות גורפת ממנה.

בשנת 2008 הוביל עוזי אורנן (לשעבר הלפרין) – אחיו הצעיר של רטוש – עתירה לביהמ"ש העליון לאפשר רישום לאום 'ישראלי' במרשם האוכלוסין. ביהמ"ש דחה את עתירתם, ואשרר קביעה קודמת ('הלכת טמרין'), שלפיה לא הוכח שהתגבש במדינת ישראל לאום ישראלי בנבדל מהלאום היהודי. מכל מקום, דחה ביהמ"ש את הציפייה שהוא יהיה זה שיקבע כביכול כי, בלשונו של פרימק, "צמחה לה אומה חדשה, האומה הישראלית".

אפילו הנתון (מכון פיו, 2016) שלפיו חלקים בציבור (ומרבית החילונים) מזדהים ראשית כ'ישראלים' ורק אז כ'יהודים' – שאותו ניתן לכאורה להביא כתנא דמסייע לפרימק – אינו מעיד לדאבונו על ישראליוּת המנותקת מהיהדות והמתנכרת לה, כפי שביטא בעצמו ושאותה כבר ביקר דורון קורן. למעשה, המחקרים מעידים על זיקה של חילונים רבים אל המסורת היהודית כמורשתם הלאומית – תוך שימה בסוגריים לעתים של המשמעויות הדתיות, שאינן ממצות אותה כאמור.

לבסוף, פרימק מכריז כי "אין שום צורך לתחזק את ישראל כ'מקלט' עבור קהילות שהקשר שלהן לארץ הוא דתי בלבד – בדיוק כפי שאיטליה איננה מהווה מקלט לכל הקתולים. […] אין שום צורך שישראל תגלה פתיחות מיוחדת לקהילות שאינן מתגוררות בה." בהקבלתו לקתולים נחשף שוב שהוא חושב על היהודים ככנסייה דתית – ולא כעם. למרבה האירוניה, איטליה בהחלט מהווה מקלט לכל בני העם האיטלקי, כלאום אתני־תרבותי. ולא רק היא: כך נוהגות רוב מדינות אירופה, שהוקמו כמדינות לאום במובן זה. במרביתן קיימים חוקי 'רֶה־פַּטריאציה' המקבילים לחוק השבות, או חוקים אחרים המבססים את קשריהן המיוחדים עִם קהילות של בני עמן שאינן מתגוררות בהן – סוג קשר מיותר, לפי פרימק. חוקים כאלה קיימים, בנוסף לאיטליה, גם במדינות כגון פינלנד, אירלנד, גרמניה, אוסטריה, יוון, צ'כיה, סלובקיה, סלובניה, פולין, הונגריה, בולגריה, אלבניה, ארמניה, אסטוניה, רוסיה, רומניה, טורקיה, קרואטיה, בוסניה־הרצגובינה, סרביה, מקדוניה ואחרות.

המחלוקת בשאלת היחס בין ישראליות ליהדות היא לגיטימית וחשובה. עמדותיו של פרימק, כמו של קודמיו, מצערות בעיניי לא רק כי הן מנוגדות לטיעון שמכוחו הוקמה מדינת ישראל, אלא כי הן עלולות להוביל חלק מהיהודים הישראליים לוותר מראש על חיפוש ערך במורשת שהועברה אליהם מהדורות הקודמים, ובקבוצות נוספות המשתייכות לאותה שרשרת דורות והשואבות מאותה מורשת. לשמחתנו, אף שעמדות אלו הובעו גם בעבר, ומתוכן ניסו לבנות "ישראלי דנדש" – העמדות הרווחות יותר היו אלו שביססו זהות יהודית־ישראלית שישראליותהּ מהווה שלב חדש, מודרני וריבוני, ביהדות.