מדוע יום השוויון (עדיין) לא הפך לחג יהודי

במהלך חוה"מ סוכות חל 'יום השוויון' (equinox) של הסתיו – המועד שבו משתווים אורך היום ואורך הלילה. בכתבי פילון האלכסנדרוני, הפילוסוף היהודי שחי במצרים ההלניסטית במאה הראשונה לספירה, רעיון זה מובא כאחד מתוך שני הטעמים לחג הסוכות: הראשון מלמד אותנו לאהוב את השוויון – שהוא ראשיתו של הצדק, לדבריו – והשני מלמד אותנו להוקיר תודה לאחר שראינו את שלמות היבול שלנו. (פילון, 'על החוקים המיוחדים', 'החג העשירי', סעיף 204)

קטע מתוך מגילות קומראן (4Q325) המתייחס ללוח השנה הקומראני

ימי השוויון היו חשובים בלוח השנה של כמה מהקבוצות בעם היהודי בתקופת בית שני – ובפרט של קבוצות כהניות. לוח השנה השמשי שלהם היה מרשים בהגיונו ובהרמוניה שלו: 12 חודשים בני 30 יום בדיוק, בתוספת ארבעה 'ימים מיוחדים' רבעוניים (שני 'ימי שוויון', היום הארוך, והיום הקצר), הציבו אותם על שנה של 364 ימים, כאשר בכל רבעון 13 שבועות (91 ימים) בדיוק. כך יצא שהחודשים נפתחים בימים קבועים וידועים מראש, ובהם גם נחוגו החגים (ימים א', ד', ו'). הם היו מודעים לחוסר־ההלימה בין הזמן הירחי לזה השמשי, שגורם לכך שספירת השנה לפי הירח גוררת פיגור גדל והולך, ולכן הזהירו מפני כך. עדויות לכך מצויות בין היתר במגילות קומראן ובספרים החיצוניים כגון ספר היובלים, ספר חנוך ועוד, והרחיבה על כך במחקריה פרופ' רחל אליאור.

אך כל ההרמוניה השמשית הזו נדחתה על ידי חז"ל. את קביעת החודשים העדיפו חכמים להכריע לא בתכנון מראש אלא לפי מולד הירח – ועוד על פי עדים, שעלולים לטעות/להטעות – וגם את השנה קבעו בהתאם לחודשים. הואיל והסדר המופתי נתפס כעדות לאלוהיות – מה גרם לחכמינו לדחותו?

נדמה לי שתשובה לכך יכולה להימצא במסרים שמהדהדת המסורת היהודית דרך כל חודש אלול והמגיעים לשיאם בימים אלה של תשרי: האמונה בתשובה ובאפשרות לתקן, ההתעקשות על יכולתו של האדם לעצב את מציאותו ולהשפיע על גורלו.

כך ניתן להבין את רמיזתו של רש"י (על בראשית א, א) שהתורה צריכה היתה להתחיל במצוות קידוש החודש, ולא בבריאת העולם: הזמן אינו (רק) קוסמי, אלא האדם (והעם) הוא שקובע את הזמנים.

כך ניתן גם להבין את תירוצו של ר' עקיבא, בסיפור המפורסם על המחלוקת בין רבן גמליאל לבין ר' יהושע בשאלת קידוש החודש (משנה, ראש השנה, ב, ח-ט): כהצדקה לקביעת החודש לפי עדותם המוטעית של העדים, ובניגוד ל'אמת הקוסמית', מצטט ר' עקיבא את הפסוק "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם" (ויקרא כג, ד), בהשמיטו את המילה האחרונה – "בְּמוֹעֲדָם".

נשים לב שלרשות ר' עקיבא עמדו שני פסוקים אחרים מאותו פרק ממש, שאותם הוא לא צריך היה להוציא מהקשרם כדי להעביר מסר של ריבונות אנושית: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוֹעֲדֵי ה', אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֵלֶּה הֵם, מוֹעֲדָי" (שם, ב), ו־"אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה', אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ" (שם, ל"ז).

אולי הצורה כאן תואמת את התוכן, וזהו פן משלים במהפכה החז"לית: כשם שהאדם הוא המכריע בענייני קביעת המועדים – כך הוא גם המכריע בקביעת פרשנות התורה.

איפה זה נמצא בחיי היומיום שלנו?

כשאנו עומדים מול פלאי הטבע ומול המורכבות וההרמוניה הטבועים בהיבטים כה רבים מסביבנו – תגובה טבעית היא לבטל את עצמנו. המערכות הללו 'גדולות עלינו'. ולא רק מול הטבע: כך זה גם כשאנחנו עובדים בארגונים גדולים, או ניצבים בפני המנגנונים המדינתיים, או בפני כוחות השוק – או בפני העבר שלנו.

המסר העקבי של חז"ל עבורנו, לנוכח הכוחות העצומים הללו, ממשיך להיות, בלשון הילדים: הם לא (בהכרח) מחליטים עלינו. לעתים ניתן (ונדרש!) לסרב לכוחות הגדולים והדורסניים הללו, ולהתעקש על ריבונותנו.

בסגירת מעגל מסוימת ניתן לומר שאם נאזור אומץ לעמוד מול אי־השוויון סביבנו, אולי נוכל לעצב מחדש את 'יום השוויון' כחג – והפעם לא קוסמי, אלא אנושי.

רבים נוהגים לברך 'גמר חתימה טובה' עד הושענא רבה. ברוח זו נאחל שניקח איתנו את תנופת התיקון לימי 'אחרי החגים' ולשנה החדשה.

מועדים לשמחה!

(פורסם בעלון 'קולות')

5 תגובות בנושא “מדוע יום השוויון (עדיין) לא הפך לחג יהודי

  1. תודה רגב, שמעתי פעם על הלוח הצדוקי ועל ההרמוניות שלו (ולכן גם על הסיבה מדוע כיום לא חוגגים חגים באדו), אבל לא ידעתי שהם הנהיגו ימים ״אקסטריטוריאלים״ שלא שייכים לאף חודש. האם היו שמות לימים אלו? איך בעצם התייחסו אליהם? מה היה היחס ביניהם לבין שאר החגים?

    אהבתי

    1. סליחה תמיר על העיכוב בתשובה.
      כן, היה להם שם כולל – 'אות'.
      לפי ספר היובלים (פרק ו, לה–מב), הם נתפסים כימי חג, שמציינים מועדים מימי המבול:
      "וראשי חודשי הראשון הרביעי השביעי והעשירי המה ימי הזיכרון וימי חג בארבע תקופות השנה:
      כתובים וחקוקים המה לעדות מימים ימימה:
      וישם אותם נוח לו למועדים לדורות עולם להיות לו בהם חג זיכרון:
      בראש החודש הראשון נאמר אליו לעשות את התיבה ובו יבשה הארץ ויפתח וירא את הארץ:
      בראש החודש הרביעי נכלא פי מעינות התהום בארץ:
      בראש החודש השביעי נבקעו כל מעינות תהום רבה והמים החלו לרדת אל קרבנה:
      ובראש החודש העשירי נראו ראשי ההרים ונוח היה שמח:
      לכן עשה אותם לו למועדי זיכרון עולם וככה יסדו:"

      נדמה לי שאצל רחל אליאור היא כותבת שהם נספחים כיום 31 בחודש הצמוד אליהם.

      אהבתי

    1. לתיאוריה של רחל אליאור יש הרבה מתנגדים גם בתוך האקדמיה. אני לא מכיר מיהו כותב המאמר הזה, אבל כשהוא כותב כבר בפסקה הראשונה "לחז"ל היה ברור שהאבות לא היו מנותקים משכניהם המלומדים הבבליים והם בטאו זאת בהתייחסם לקיומה של 'ישיבת שם ועבר' בה למד יעקב אבינו לפני בריחתו לחרן מפני עשיו אחיו" – אני מפסיק לקחת אותו ברצינות כמישהו שיש לו איזושהי זיקה למחקר היסטורי.
      מצאתי אצל רחל אליאור טענה שהלוח הירחי נכנס כבר ע"י אנטיוכוס אפיפאנס, עוד לפני חז"ל, ולזה אני לא כ"כ יודע איך להתייחס, אז את החלק הזה אני לא לוקח לעת עתה. אבל זה לא נחוץ בשביל להצביע על שלב א' של לוח שמשי כהני ושלב ב' של לוח ירחי חז"לי. וזה לדעתי טיעון די חזק.

      יש עוד עניין: בעיצוב לוח השנה העברי ישנו כלל, "לא אד"ו ראש". כלומר, דואגים שראש השנה לא ייצא באחד מהימים א', ד', ו'.
      ההסברים לכך אצל חז"ל (בבלי, ראש השנה, דף כ ע"א) הם שאם ראה"ש זה ד' או ו', אז יום כיפור הוא ביום ו' או א' (בהתאמה), ואז יש בעיה עם ירקות טריים ו/או עם הלנת המת. ואם ראה"ש זה יום א', אז הושענא רבה יוצא ביום שבת, ויש בעיה לעשות חיבוטי ערבות בשבת.
      אוקיי.
      כשמצאו את מגילות מדבר יהודה, ואתה מגלה ש*כל* החגים של הלוח השמשי יוצאים בימים א'/ד'/ו' – זה פתאום נותן הסבר חלופי, אולי משכנע הרבה יותר, להתעקשות של חז"ל להימנע מלחגוג דווקא בימים האלה.
      לא סוד ולא בושה בעיניי שהיו מאבקי כוחות בין הקבוצות השונות בימי בית שני, כולל על אילו טקסטים נכללים ואילו לא בתוך הקאנון, למי יש הסמכות לפרש את דבר ה' בעולם, איך ומתי חוגגים חגים, ועוד. לכן לפחות חלק מההסברים של רחל אליאור נראים לי ממש פשט הטקסטים.

      אהבתי

      1. תודה על התגובה המפורטת.
        גם אותי הציטוט שהבאת ״הקפיץ״ בתחילה, אבל במחשבה שניה אני משער שהכותב לא התכוון לטעון שישיבת שם ועבר אכן התקיימה, אלא כדי להסביר את הלך רוחם של חז״ל.

        בכל מקרה בהמשך הקריאה הוא מעלה טיעונים כבדי משקל. למשל, קריאה מפורשת בספר היובלות שאין לעבר את השנה כלל – דבר המתנגש עם הצעתה של פרופ׳ אליאור שהשנה הצדוקית עוברה באמצעות תוספת שבוע פעם בשבע שנים (ועוד עיבורי משנה).

        הטענה של הכותב שלוח כזה אכן היה קיים אך לא היה נהוג מחוץ לכתות מדבר יהודה, וגם אז רק לתקופה קצרה בה החוסר בעיבור לא בא לידי ביטוי, נראית לי הגיונית יותר.

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s