למרכז ליהדות ולמדינה במכון הרטמן יש הסכת חדש שעוסק ביהדות ומדינה, "במדינת היהודים" שמו, ומנחה אותו הח"כ-לשעבר וחברתי תהילה פרידמן.
בפרק השני של ההסכת התארחתי יחד עם השר זאב אלקין לשיחה על חוק השבות, על האופנים שבהם אנחנו חושבים על 'מיהו יהודי' – אבל גם על הצורך לשאול 'מיהו ישראלי', או 'יהודי-ישראלי'.
ראשית, מתוך מקרה-הבוחן הזה ביקשתי לטעון טענה אחת כללית לגבי הזהות היהודית: שבעם היהודי, כמו במשפחה, ישנו הרובד הבסיסי של השתייכות – ועל גביו ישנו רובד של השתתפות בפועל בדברים שעושים חברי הקבוצה. וברובד השני הזה, אפשר להיות יותר או פחות, וגם בדרכים שונות. (למשל: דמיינו צאצא אחד שחוקר את ההיסטוריה המשפחתית, אחד אחר סועד את ההורים, שלישית שמפתחת את העסק המשפחתי, רביעית שמארגנת את הכינוסים של השבט, וכו'.)
שנית, בצל הביקורות על חוק השבות הנוכחי וההצעות לצמצם אותו (למשל בטענה הפופוליסטית והגרועה לטעמי, של "ביטול סעיף הנכד"), הצעתי מנגנון אחר: בעיניי, כפי שהציעו גביזון ומדן כבר לפני עשרים שנה, ראוי להבחין בין אשרת עולה – שתינתן מיד, למעגלים זכאים רחב (כמו היום), ותאפשר ישיבת קבע כולל זכויות סוציאליות ואפשרות לעבוד – לבין אזרחות מלאה, שתינתן לאחר זמן מה, ותהיה מותנית בהפגנת השתלבות במרקם החיים הישראלי (בדגש על היהודי־ישראלי), כגון בשפה, בהתערוּת חברתית, בהיכרות עם התרבות, ההיסטוריה והמוסדות של החברה והמדינה, ועוד.
(אגב, ככה יצא באופן מעניין שהצגתי עמדה יותר שמרנית מאשר ח"כ אלקין, שמדגיש את 'ברית הגורל' ואת ההקרבה שמבצעים בצה"ל למשל רבים מהעולים, גם אלה שאינם מוכרים כיהודים.)
אשמח לשמוע מה דעתכם/ן!
יהדות מורשתית 