איך למדתי לא להתבטל מול מומחים, ולא להשׂתרר על נותני שירות: דברים לפרשת כי תבוא תשפ"ב

לפני כמה שנים, אשתי ואני זכינו לבנות בית. זכות ששלחה אותנו לשרך רגלינו בין קרמיקות לארונות, לדלתות פנים, לחוץ, לאלומיניום, למיזוג, לחימום. בכל שלב כזה, צריך להבין במה בכלל מדובר, (מה נכלל ב'קרמיקות'? מי החליט שלחלונות קוראים 'אלומיניום'?), להצליב בין האפשרויות הקיימות לצרכים שלנו, ולבחור. מתיש. פעם אחר פעם הסתכלנו זו על זה ומלמלנו: שמישהו כבר יחליט בשבילנו. 'מנוס מחופש', כפי שמתאר אריך פרום, היא הכמיהה הקמאית להשתחרר מהאחריות ולהאציל אותה לאחר.

השוק החופשי, שכולל חלוקת עבודה וההתמקצעות, מביא אותנו לעמוד כמעט בכל היבט של חיינו, מול מומחים. מהמוכר בחנות ועד לרופאה, הא־סימטריה בין האדם הפשוט לבין בעלי המקצוע מובנית במערכת. גם למקצוענים וגם ללקוחות יש לפעמים נטייה לשמר את כוחם של בעלי המקצוע.
האם המומחים תופסים את עצמם כמנגישים, כמתווכים, או כחוצצים? האם הם מצביעים על הנוף, או שמא הם תופסים שהם עצמם הנוף?

יצירת DALL-E

טקס 'מקרא ביכורים' המתואר בפרשתנו, שבו מביא האדם הפשוט בפני הכהן את ראשית ביכורי אדמתו, מציע את הקב"ה (ובהתאמה להקשרי חיים מחולנים: את האמת, הראוי, הנכון) כשותף נוסף לזוגיות המתוחה הזו שבין מומחה ולקוח. הוא מאיר לנו את האופן שבו אנחנו אמורים לעמוד מול הסמכויות המקצועיות, כולל הרוחניות, בחיינו. כיצד אמור לתפקד המשולש שבין האדם מישראל, הכהן, והקב"ה?

הפסוקים הפותחים את הפרשה מתייחסים לה' כאלוהי האדם מישראל: "וְהָיָה כִּי־תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ", ואילו לשון הדיבור של האדם עצמו כאשר הוא מגיע למקדש מתייחסת לה' כאלוהי הכהן: "וּבָאתָ אֶל־הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ". הניכור והריחוק הם תוצאה טבעית של הא־סימטריות של הסיטואציה. כולנו מכירים את חוסר הביטחון כשאנחנו עומדים מול מוסכניק, או מול הבנקאי.

כמו כל מומחה, כאן מבחנו הגדול של הכהן, האם ינצל את הפער בידע לשימור פערי הכוחות? 'מי השילוח' (האדמו"ר מאיז'ביצא) פותח לנו את ה'הִגַּדְתִּי' שבפסוק:

"הגדה רומז על דברים הקשין [=קשים], כי בזה אומר דברים קשין נגד הכהן. כי מרמז להכהן אף כי הכהן עובד בבית המקדש והוא עובד בשדה, עם כל זאת כאשר יגיע הנפש מישראל למקום המקדש ומביא בכורים, אז מברר כי בכל מקום היה בקדושה כמו הכהן העובד."

'מי השילוח', א, פרשת כי תצא

דבריו של האדם מישראל אמורים לשמש תזכורת ענווה לכהן. למעשה, לשני הצדדים דרושה כאן תזכורת. האמת לא נמצאת בלעדית אצל הכהן, וממילא לא אמורה להישאר אצלו. כל אחד מאיתנו פועל בתחום אחר, ובמובן יסודי כולנו שווים.

הפסוקים הבאים, הכוללים גם את תפקודו הטקסי של הכהן בהנחת טנא הביכורים, תומכים בשוויון הזה.  שם, מתעקשים הפסוקים, הכהן הוא מתווך, האלוהים הוא של האדם הפשוט. "וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ". מביא הביכורים מתחיל לספר: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה", ומתוך ההיזכרות בשורשיו, מתחיל להזדהות עם ה' כאלוהי אבותיו במצרים. עם השלמת התהליך, הוא אף פונה סוף סוף לאלוהים בדיבור ישיר, "הֵבֵאתִי אֶת־רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־נָתַתָּה לִּי ה'".

תהליך זה של רכישת השייכות והקשר דומה לדרשתו של רבא על הפסוק מתהלים (א', ב') "בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה": "בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו [של לומד התורה]" (תלמוד בבלי, עבודה זרה, י"ט ע"א).
כך, כאשר הכהן משכיל לעשות את תפקידו כמתווך מבלי להשתלט.


אך האמת היא שלא רק בעל המקצוע עלול להשתלט ולהשׂתרר. קיימת אצלנו לעתים גם נטייה הפוכה, שאינה פחות בעייתית: זו הנטייה שלנו, כלקוחות, לראות את עצמנו כבעלים וכזכאים. גישת 'הלקוח תמיד צודק' הידועה, התחושה ש'שילמתי אז מגיע לי', מביאה אותנו לתפוס את בעלי המקצוע כנותני שירות, אם לא למטה מכך.

יצירת DALL-E

בלימוד שהיה לי הקיץ עם אנשי צוות 'המדרשה-החלוץ', עלתה הבחנה בין סוגי מערכות יחסים אפשריים בהקשרים שבהם אדם אחר עושה עבודה כלשהי עבורנו/לבקשתנו:

(א) לקוח כהדיוט (או כפציינט) מול מומחה;
(ב) לקוח כבעלים מול נותן שירות;
(ג) מנהל/ת מול עובד/ת;
(ד) חונך מול נחנך;
(ה) מבקש/ת עזרה מול נותן/ת עזרה;
(ו) חלוקת עבודה בין שותפים.

יחסי הכוח ואופי הקשר משתנים באופן דרמטי מקטגוריה אחת לאחרת.
אמנם לא כל אחת מהן רלוונטית לכל סיטואציית חיים, אבל חלק מהן בהחלט ניתנות ליישום בהקשרים שונים, ויכולות לשנות באופן ניכר איך אנחנו מרגישים וגורמים לאחרים להרגיש.

יש לראות את פרשת מקרא ביכורים כמלמדת אותנו ענווה גם מצד נותן השירות, גם מצד רוכש השירות. ואולי נצליח לראות את עצמנו כשותפים.


גרסה מצומצמת של מאמר זה פורסמה בעלון השבועי של 'קולות'.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s