האומנם לוותר על עצמיותנו כדי להיבדל מה'אחר'? דברים לפרשת שופטים תשפ"א

לאחרונה שיתפתי חברים בבחירה נקודתית שעשיתי. אחת מהם העירה שבחירתי דומה לזו של קבוצה מושמצת מסוימת, ודבריה חידדו לי את השאלה: כיצד יש לנהוג כשיש מתח בין מה שנראה לנו לכתחילה נכון, לבין זיהוי אפשרי שלו עם הקשר או קבוצה מסוימים, שנתפסים כשליליים?

נזכרתי באינספור מקרים שבהם נתקלתי ברתיעה מדבר־מה "כי זה משוייך לקבוצה פלונית" ולכן נתפס כגנאי, או בחיים המקצועיים – בניסיון מלאכותי לחדש, רק כדי להיבדל מקודמיי בתפקיד. (כמו שתי החולצות בצבע כתום, שמצאתי במחסן של הוריי לא מזמן, שהיו פעם חלק מארון הבגדים שלי, אבל מאז קיץ 2005 נהיה הרבה יותר מסובך ללבוש אותן בלי להפוך למחנה אידיאולוגי מהלך בעל־כורחי…)

בפרשת שופטים, כחלק מהציוויים לסלק עבודת אלילים מהארץ, מופיע האיסור: "לֹא־תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ט"ז, כ"ב). הסברו של רש"י מאלף: "אֶת זוֹ שָׂנֵא, כִּי חֹק הָיְתָה לַכְּנַעֲנִיִּים, וְאַעַ"פִּ שֶׁהָיְתָה אֲהוּבָה לוֹ בִּימֵי הָאָבוֹת, עַכְשָׁיו שְׂנֵאָהּ מֵאַחַר שֶׁעֲשָׂאוּהָ אֵלּוּ חֹק לַעֲבוֹדָה זָרָה". כלומר, מעשה שבעבר נתפס כחיובי – נפסל כעת, מש'זכה' לשימוש שלילי שהפך לדומיננטי.

כך אפשר גם להבין את דחיית ה'מתנגדים' לכל סממן 'חסידי' שאולי היה חלק מחייהם עד אז, אך נאסר משהפך מזוהה עם תנועת החסידות; כך התעצבה החרדיות כהתנגדות (חדשה כשלעצמה) לכל סממן של התפתחות; כך זועקים בימינו 'הדתה' גם כלפי תכנים שהיו בעבר חלק אינטגרלי מהחילוניות היהודית; ועוד.

בדומה, במסכת ברכות (י"ב ע"א) מוזכר הנוהג הקדום לקרוא בציבור את עשרת הדיברות, שבוטל כתגובה לטענות המינים (כופרים) שרק את עשרת הדיברות משה קיבל בסיני. שוּלם כאן מחיר יקר: ביטול פרקטיקה חשובה, מחשש שתתפרש לא נכון, ו/או מכישלון בהתמודדות עם ניצולהּ־לרעה.

יש מי שמַעֲלֶה את יכולת השינוי הזו למדרגת מעֲלָה: האדמו"ר מאיז'ביצה ('מי השילוח') רואה בהיפוך השיפוט מימי האבות לימינו שיעור בפתיחות מחשבתית/אמונית: "שלא יהיה האדם בעקשות בדבר אף בעבודת ה' […] שלא יהיה האדם בעקשות נגד חבירו שלא יאמר לו שיקבל דעתו אף שידמה לו שהצדק עמו". (בדומה להצדקה שמביאה המשנה לכך שמזכירים את עמדותיהם של הלל ושמאי גם במקומות שבהם לא נפסקה הלכה כמותם: "לְלַמֵּד לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם עוֹמֵד עַל דְּבָרָיו, שֶׁהֲרֵי אֲבוֹת הָעוֹלָם לֹא עָמְדוּ עַל דִּבְרֵיהֶם", עדֻיוֹת א, ד.)

לצד ההתלהבות של האזי'ביצער, ישנו מודל שמקבל את הצורך בשינוי גם בלי להפוך אותו לעיקרון 'לכתחילה', ובמידה של צער. כך למשל רבנו נסים גירונדי (הר"ן) מתעקש שהשימוש הלגיטימי נבדל מזה הפסול – אך מקבל שנדרשת התרחקות משום מראית־עין, "לפי שדמיון חלושי הדעות ישוה הדברים שעניניהם דומים".

אך יש שמציבים סימן שאלה בכלל על עצם ההכרח לשנות כליל את מנהגנו. הרמב"ן הקשה על דברי רש"י ושאל מדוע נפסלו רק מצבות (=אבן בודדת) ולא מזבחות (=בנויים ממספר אבנים). הוא עצמו הציע שזה משום שהמזבחות הכנעניים לא שימשו בלעדית לעבודת אלילים. תשובה אחרת לשאלה זו מצויה בדרשה חסידית נפלאה, בה מציע ה'שם משמואל' (האדמו"ר מסוכטשוב) שמשחלף דור האבות, עבודת האל נעשית רק במשותף – ולכן רק במזבח, בתריסר אבנים "בדוגמת שבטי ישראל שהם כולם כאיש אחד".

מכל מקום, ניכר שחלקים מהעולם הכנעני לא נפסלו לחלוטין. בדומה, במשנה במסכת עבודה זרה (ג, ה) לא נמנעים מפסילת ההרים והגבעות עצמם – אלא 'מה שעליהם' בלבד: "הַגּוֹיִם הָעוֹבְדִים אֶת הֶהָרִים וְאֶת הַגְּבָעוֹת, הֵן מֻתָּרִין וּמַה שֶּׁעֲלֵיהֶם אֲסוּרִים […] רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, (דברים י"ב) 'אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים' – וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם".

יתרה מכך, בפרק העוקב (ד, ז) מתואר הדיון התיאולוגי המרתק הבא בין חכמי ישראל לחכמי רומא: "שָׁאֲלוּ אֶת הַזְּקֵנִים [=חכמי ישראל] בְּרוֹמִי: אִם אֵין רְצוֹנוֹ [של הקב"ה] בַּעֲבוֹדָה זָרָה, לָמָה אֵינוֹ מְבַטְּלָהּ? אָמְרוּ לָהֶן: אִלּוּ לְדָבָר שֶׁאֵין צֹרֶךְ לָעוֹלָם בּוֹ הָיוּ עוֹבְדִין – הָיָה מְבַטְּלוֹ; הֲרֵי הֵן עוֹבְדִין לַחַמָּה וְלַלְּבָנָה וְלַכּוֹכָבִים וְלַמַּזָּלוֹת – יְאַבֵּד עוֹלָמוֹ מִפְּנֵי הַשּׁוֹטִים?!". האל לא יבטל אפוא כוחות חיוניים לעולם, רק משום שיש 'שוטים' ההופכים אותם לאלילים.

ראינו אפוא מספר מודלים של תגובות אפשריות, וביניהם: שינוי מנהגנו 'לכתחילה', כחגיגה של גמישות מחשבתית; שינוי 'בדיעבד', ככורח מצער; אי־שינוי תוך היתלות בניואנסים מחקריים (כמו הרמב"ן) או תוך הישענות על יצירתיות דרשנית (כמו 'השם משמואל'); ואי־שינוי כאמירה עקרונית – "יְאַבֵּד עוֹלָמוֹ מִפְּנֵי הַשּׁוֹטִים?!".

אז אם יש בחיינו האישיים או המקצועיים מתח בין דרך הנראית לנו לכתחילה נכונה, לבין המחשבה ש"אבל זה כמו דמות/קבוצה פלונית!" – ניתן למצוא מסקנות אפשריות שונות מתוך המודלים הללו, וביניהם ובעזרתם לבחור כפי שנכון לנו ולמקרה הנקודתי שלנו.

נשלח בעלון השבועי של ארגון 'קולות'. [סדר הדברים נערך מעט במוצ"ש 14.8.21, בהשוואה לנוסח המקורי]