בצמתי רחובות עומדים ישראלים עם שלטים כעוסים. בני קבוצות שונות, שנראים כמייחלים שהאחר ייעלם. גם כשאין אלימות מילולית או פיזית, אווירת המיאוס כבדה.
מאבקי אחים אינם זרים לתורה, שיודעת כמה טעונים היחסים הללו. המפגש בין יעקב לעשו עלול בקלות לגלוש לדפוס רצח־האח: לכל אחד מהאחים סיבות מוצדקות לכעוס ו/או לפחד, ושניהם מודעים לכך – מה שמגדיל לפי תורת המשחקים את ההסתברות לאלימות, ולוּ כ'מכת־מנע'. נישואי עשו לצאצאי ישמעאל, והד סיפורי קין והבל, מטפטפים לחלל המשפחתי חששות כבדים.
ובכל זאת, השניים מצליחים להתעלות ולהתפייס. הדפוס נשבר, הרצח נמנע, והעימות מיושב בדרכי שלום.
אמנם לשיטת חז"ל (תנחומא וישלח, ו) יעקב הכין עצמו לכל תרחיש – "לתפלה, ולדורון, ולמלחמה" – אך בפועל הוא יזם בעיקר ניסיונות פיוס. תחילה שלח מיוזמתו שליחים מבלי שידוע לו או לנו שעשו כלל מודע להיותו באזור. כשהתברר שעשו מודע ומתקרב בראש מחנה גדול, יעקב העצים את מאמצי הפיוס (שליחת מתנות) במקביל לאסטרטגיית ההצלה (פיצול המחנה). כאשר ראה לבסוף את עשו, יעקב השתחווה בפניו שבע פעמים.
הרב יונתן זקס ז"ל מציע שבכך יעקב מחזיר לעשו את ברכתו הגזולה: המתנות סימלו את 'טל השמים' ואת 'שמני ארץ' – וההשתחוות את ברכת 'וישתחוו לך בני אמך'. כך הושב הסדר, ויעקב נותר עם הברכה שיועדה לו מלכתחילה – זו שקיבל מיצחק טרם צאתו לחרן, והממשיכה את ברכת אברהם.
מכל מקום, יעקב אבינו חותר לפיוס, וזוכה לו. גם דוֹדנוּ עשו מתגלה כפייסן: עשו הטרגי, המצטיין בכיבוד אב (בראשית רבה ס"ה, טז) והמנסה לרצות את הוריו, לא תמיד בהצלחה (ואולי לא בהכרח באשמתו); היודע לכעוס, אך מתברר שגם למחול; החזק והיצרי, שהוא גם הראשון לבכות בתורה. איננו יודעים מתי סלח עשו, או מה חשב בדרכו אל יעקב. חז"ל חלוקים בשאלה אם חיבוקו ונשיקתו היו 'בכל לבו' או שמא בא לנשוך – אך אולי בניכוי החשבונות המאוחרים של חז"ל עם צאצאיו, ניתן לקרוא את כוונותיו ומעשיו לחיוב.
מעניין שפיוסם הנרגש אינו ממשיך לצעידה יחדיו אל השקיעה: יעקב דוחה בנימוס את הזמנת עשו להצטרף אליו, והם ממשיכים איש לדרכו. מתברר שאחים לא חייבים להסכים, לאהוב או להסתדר בפועל בשביל להתפייס. במקרה הזה הם הכריעו להיפרד, במקרה שלנו אני מציע למצוא דרכי פיוס ללא פרידה.
הלימוד לימינו ממשיך במה שנאמר מיד אחר כך: "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל־כֵּן קָרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם סֻכּוֹת" (לג, יז). שואל בעל 'מי השילוח', האדמו"ר מאיז'ביצה, מדוע קרא יעקב למקום על שם מבני מקנהו ולא על שם מבנהו־שלו. ותשובתו:
"בית, עניינו הוא הגנה לאדם עד שאינו מרגיש מה הוא בחוץ, וסכות הוא הגנה קלושה. שבית רומז על קדושת אבות שמגין שלא מדעת – וסוכה, אף שהוא גם כן רומז לקדושת אבות … אכן רומז שהאדם ישתדל לדעת מפני מה נמצא בו קדושה קבועה הזו … ויעקב אבינו לא בטח על זכות אבות רק זה [ש]היה לו שלא מדעת … זה היה עיקר עבודתו לעשות הגנה מדעת, וזה היה העיקר אצלו – לכן קרא שם המקום סכות."
מי השילוח, וישלח, חלק ב
תורה חסידית זו מאירה גם את הויכוחים העכשוויים בדבר 'זכות אבות', או 'סבא־של־מי־עשה־מה'. לטענת האיז'ביצר, יש קדושת אבות שמגינה – אך ראוי לעבוד עבורה. אנחנו מצופים להמשיך את מפעל אבותינו ולהנות מפירות מעשיהם – אך לא ראוי לקבל זאת כמובן מאליו, אלא לעבוד בעצמנו, ובכך להמשיך את קדושת האבות לתוך חיינו, והלאה לדורות הבאים. גם אלה מפתחות לריכוך מלחמת האחים שלנו.
יהדות מורשתית 