לדבר אמת אל הכוח: דברים לפרשת בֹּא תשפ"א

הפוליטיקה שלנו הפכה בשנים האחרונות לפרסונלית יותר ויותר. שמות המפלגות נדחקו מפני שמות מוביליהן (המפלגה של: ליברמן / נתניהו / גנץ / לפיד / בנט(־שקד) / סער / חולדאי / וכו'), ורובן אינן דמוקרטיות בהתנהלותן הפנימית.

פרשות 'וארא' ו'בֹּא' מציעות תובנות לגבי שלטון־יחיד פרעוני, ומציגה את המודל העברי החלופי.

הפרשות מלמדות אותנו שכעתה כן אז, במנהיגות ריכוזית אין חשיבות למוסדות, לנורמות או להתחייבויות. ההבטחות 'כתובות על קרח', ועוד במדבר המצרי. בהיפוך גמור לשושן של מרדכי ואסתר ("אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב", אסתר ח,ח), במצרים של משה, אם שינה המנהיג דעתו – הבטחותיו אינן שוות את הפפירוס שעליו נכתבו.

ברוח זו, ניתן להבין את "וַיֶּחֱזַק/וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה", כהתכנסות פרעה אל נטיותיו היסודיות, חיזוק שלטון הלב. לא נאמר שה' "מעכיר" או "מרֵע" את לב פרעה, אלא "מכביד/מחזק את לבו" – דהיינו, מכביד את משקלו ומחזק את מעמדו בהשוואה לשיקולים אחרים. המדיניות נשענת על עולמו הפנימי של השליט: תובנותיו, שיקוליו, רגשותיו, פחדיו, האינטואיציות ('רוח־הקודש', כהצעת ביאליק) שלו, הקולות שאולי שומע – הם הקובעים את מדיניות האימפריה. במילים אחרות, את הרישא, "ויחזק (ה' את) לב פרעה", אני מציע להבין בפני עצמה – ללא תוכן מסוים לגבי החלטתו, וללא שיפוט ערכי לגביה; רק הסיפא – "ולא שלח את בני ישראל", מוסרת מה היה שם, בלב פרעה.

מפורסמות התייחסויותיהם של פרשני התורה כגון רש"י, הרמב"ן ואחרים, להכבדת לבו בידי ה' בהקשר המוסרי של עונש בהיעדר בחירה חופשית, כביכול. חלקם הציעו שמעורבות האל נועדה להדגיש את נטייתו הראשונה של פרעה – שלא יסטה ממנה בלחץ המכות. בקריאה שלנו, ניתן להבין את נוכחות ה' בחיזוק לב פרעה בכך ששליטים בעבר (ולעתים גם בימינו) האמינו שהם מולכים ברצון האל – אמונה שהוסיפה תוקף כביר לרצונם. וכפי שמביא הרב יעקב נגן בשם הרב עמיטל על "מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים" (אבות ה,יז): כשכל צד משוכנע שהוא מחזיק באמת האלוהית – איש אינו מתפשר.

לנוכח תמונה זו, מדהימים דברי התוכחה של יועצי פרעה אליו: "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד־מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת־הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת־ה' אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם" (י,ז). אלה מקורבים המעזים להביע עמדה הפוכה לזו של השליט. "עד מתי יהיה זהלנו למוקש" – בפשט, מדובר בעם ישראל, או בסירוב לשלחם. בקריאה אחרת, חתרנית, אולי היועצים מתלחשים תחילה ביניהם, על השליט המהווה מוקש בהמיטו עליהם אסונות. כך או כך, הם מציבים בפניו מראה קשה: "הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?!"; האימפריה קורסת כתוצאה ממעשיך, ואינך רואה זאת?

מול מודל המנהיגות הפרעוני, מוצב דגם עברי שונה בתכלית. הצמד משה־אהרון פועלים יחד ומשלימים זה את זה, כפי שהותווה במעמד הסנה. אף ההתייחסות הדקדוקית אליהם נעה בין יחיד לרבים, כגון "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל־פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּאֵלָיו", (י,ג). יחד עם מרים, השלישיה מובילה את יציאת מצרים כשלם הגדול מסכום חלקיו. זוהי ברית של אחים, אך השרביט אינו עובר בבוא העת בירושה לילדיו של משה, אלא לַמתאים ביותר מבין מנהיגי השבטים, יהושע. בכך מסומל האופי הישראלי הכפול: קשר דם וקשר רעיוני.

בעומדנו כיום בעיצומן של סערות בריאותיות, פוליטיות, כלכליות וחברתיות, ניתן לחזור ולקרוא למודלים מנהיגותיים יותר היברידיים (=משלבים) ופחות היבריסיים (=גאוותניים), ובכל מקרה, לקרוא לסביבת המנהיגים לא לחשוש 'לדבר אמת אל הכוח' (Speak Truth to Power), כי זה מה שנחוץ – גם אם יותר קשה.

נכתב למידעון 'קולות'.