המיינסטרים היהודי־ישראלי חי ובועט – וזה לא במסורת ולא במדינה: על 'יהדותישראלית' מאת שמואל רוזנר וקמיל פוקס

שמואל רוזנר, קמיל פוקס, #יהדותישראלית: דיוקן של מהפכה תרבותית, דביר ו־JPPI, תשע"ט־2018, 285 עמ'.

שמואל רוזנר חוקר וכותב מזה שנים רבות על ישראל ועל יהדות בישראל ובתפוצות, ומשמש כעמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI). את קמיל פוקס, פרופ' לסטטיסטיקה, רובנו מכירים מהמדגמים בטלוויזיה. הספר המשותף שלהם נשען על סקר אמפירי רחב־היקף בקרב יהודים ישראלים, בנושא של זהות יהודית־ישראלית. בכך הוא ממשיך את דו"חות גוטמן שפורסמו בשנים 1990, 2000 ו־2012, את דו"ח Pew משנת 2016 על החברה הישראלית (וזה שקדם לו ב־2013 על יהדות ארה"ב), את סקרי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (כגון הסקר החברתי 2009), את ספרו של גיא בן־פורת הלכה למעשה: חילונו של המרחב הציבורי בישראל (2016) ועוד.

אך נראה שמסקנותיהם נכתבות כבר עמוק בתוך שינוי פרדיגמה בשיח הזהות היהודי־ישראלי, במעבר לשיח פוסט־מגזרי, פוסט־חילוני ופוסט־דתי. הם לא זונחים לחלוטין את כותרות הזהות הותיקות (חילוני, מסורתי, דתי, חרדי), אך גם מציעים הבחנות משמעותיות בתוך כל אחת מהן (במיוחד זו שבין 'חילוני לחלוטין' לבין 'חילוני־קצת־מסורתי'), וגם מציעים קטגוריזציה חדשה של החברה היהודית־ישראלית.

כשם שהמחברים עושים מאמץ למעט בתרשימים ובטבלאות, ותחת זאת להפוך את הספר לקריא ונרטיבי, כך ננסה גם אנו לא להתמקד במספרים, אלא בתהליכים ובמסקנות.

(א) היהודים הישראליים הם מאוד יהודים, כלומר מאוד ישראלים

מסקנה אחת מממצאיהם היא שככלל, יהודים ישראלים הם בעלי זיקה משמעותית וחיובית לזהות יהודית. הם מעידים על עצמם שהם חשים מאוד יהודיים (80% השיבו 8, 9 או 10 בסולם 1 עד 10 על השאלה 'עד כמה מרגישים יהודים', 4% השיבו 1–3), ומעידים שחשוב להם מאוד להיות יהודיים ('חשוב מאוד': 64%, 'חשוב': 23%, 'קצת חשוב': 8%, 'כלל לא': 5%), וגם בבחינה של פרקטיקות מגוונות, נמצא שישנם שיעורים גבוהים של קיום מנהגים ומסורות. אמנם המחקר נשען על עדות עצמית, ולכן יתכן שהנתונים אינם תמיד משקפים את המעשים בפועל, אך הם בוודאי משקפים את העובדה שהציבור אומד את כל הפרמטרים הללו כחיוביים וכרצויים מבחינתו.

מסקנה שנייה היא שהתוכן של הזהות היהודית הזו הופך להיות יותר ויותר 'ישראלי', כלומר קשור לארץ ישראל, למדינת ישראל ולתרבות העברית המתפתחת בה – ופחות ופחות תלוי בקיום מצוות. כאשר יהודים ישראלים נשאלים מה פירוש להיות יהודי טוב, התשובות שלהם הן כדלקמן (עמ' 36; העמודה השמאלית היא תוספת שלי):

להיות יהודי טוב פירושו… 'במידה רבה מאוד' 'במידה רבה' סה"כ התשובות הגבוהות
להיות בן אדם טוב 61 26 87
לזכור את השואה 54 33 87
לשרת בצה"ל 40 32 72
לדאוג ליהודים אחרים באשר הם 33 45 78
לפעול לשיפור מצב העולם כולו 24 32 56
לחנך את הילדים לגור בישראל 23 37 60
לשמור את כל מצוות ההלכה 13 21 34

כבר בסקרים קודמים התברר שזכר השואה מהווה גורם ראשון במעלה הן עבור יהודים בישראל והן בארה"ב (אף שיתכן שבכל אחד מהמרכזים הללו יש תשובה שונה לשאלה מהו הלקח שלומדים מהשואה – לסמוך על עצמנו בלבד, או שמא להישמר מפני גזענות, כולל כזו שלנו [181]). כאן נשים לב למקום הגבוה של שירות בצה"ל ובפרט של עתיד המגורים בישראל לעומת שמירת מצוות.

המחברים מבליטים שלושה מאפיינים מרכזיים של היהדות בישראל: ציבורית, לאומית, וחופשית. על המאפיין האחרון הם כותבים: "יהדות בנוסח הישראלי מתאימה למה שהיהודים חפצים בו כיום. היא מאפשרת להם לכרסם במרכיביו של אורח החיים הדתי – מהנחת תפילין ועד שמירת כשרות – מבלי לאבד את זיקתם לעם ולתרבותו. קשה למצוא תופעה כזאת, שמתקיימת לאורך זמן, בעבר הקרוב והרחוק של העם היהודי" (12). הנקודה הזו חוזרת בעוד מספר מקומות בספר. באחד מהם הם כותבים:

"למה חשוב להם שהם יהודים? אפשר לנחש. אולי בגלל רגש של שייכות, או הרגל מהבית, או תפיסת עולם, או אמונה. למה הם מרגישים יהודים? על זה אפשר לנסות להשיב. היהודים בישראל מרגישים מאוד יהודים, בין השאר, משום שסביבתם יהודית, ולוח השנה שלהם יהודי, ומנהגיהם יהודיים, ושפתם יהודית. בעצם, זה יהיה די מוזר אם לא ירגישו יהודים" (41).

נקודה זו, המעטפת היהודית שאותה מספקת המדינה היהודית לאזרחיה הן במה שקשור ל'מגזר הראשון' (ימי חופש רשמיים, תכנים בחינוך הממלכתי) ואף במה שקשור למגזר הפרטי (שוק הצרכנות שנע בין היתר סביב לוח השנה העברי), מוכרת היטב לעוסקים ביהדות ישראלית, וכתבו עליה לא מעט.[1] המחברים תורמים כאן את תרומתם בממצאים האמפיריים, ומסכמים:

"לא צריך לטרוח על חינוך יהודי. המדינה טורחת. ויכוחים על השאלות אם ועד כמה ללמד, ומה ללמד, ובאיזו רוח, ועם אילו מסרים, היו ויהיו. אבל ספק אם מדינת ישראל תוותר על חינוך יהודי במובנו הרחב: תרבות, מסורת, היסטוריה, טקסטים, גיבורים. משמשון הגיבור ועד אריאל שרון, מהנביא יחזקאל ועד החוזה הרצל, מהמנהיג יהושע ועד המנהיג בן גוריון. יהודי בישראל שומע על כל אלה, סופג את סיפוריהם, נדרש להתמצא בתולדותיהם, נאבק עם חסרונותיהם.
לא צריך לטרוח על מסורת יהודית. היא כל הזמן כאן, מציפה את החושים, מחוברת ללוח השנה. פרסומת לחלב – שבועות בפתח. מוכרים דגלים בצומת – יום העצמאות. דבש על המדפים בהנחה – ראש השנה כאן. העיתונים מתעבים לגיליונות עבי כרס – פסח. ובשישי אפשר לשמוע את צפירת כניסת השבת מבני ברק. ובל"ג בעומר כדאי לסגור חלונות – בגלל העשן. ולפני ט"ו בשבט תחזור הילדה מהגן עם דף נייר ועליו מודבקים עלים יבשים. הם ינשרו על השטיח בסלון.
ישראל עושה את זה קל. ולכן נינוח. ולכן נפוץ." (189–190)

לנינוחות ולקלות הזו יש את חסרונותיהן המוּבְנים, בעיקר בדמות טריוויאליזציה של הדבר שבו לא צריך להשקיע. כמו בכל מערכת יחסים או היבט בחיינו, מה שאנו לוקחים כמובן מאליו ואיננו משקיעים בו, עלול לדעוך ולהיעלם. ממצאיהם של רוזנר ופוקס אולי מעידים כי זה לא נעלם כל־כך מהר; אך פרשנותם של חילונים אידיאולוגיים כפרומן, לבני, או ששון לנתונים אלה עשויה להיות שזוהי עלייה של זיקה דתית, שמחליפה את הזיקה החילונית שדעכה. מכל מקום אלו שאלות שמצריכות דיון נפרד.

(ב) מיינסטרים חדש, מיעוטים חדשים

נקודה מרכזית נוספת, שהוזכרה לעיל, היא דעיכתה של החלוקה הישנה למגזרים חילוני / מסורתי / דתי / חרדי. לטענת הכותבים, התהליכים המתוארים בממצאיהם נובעים משחיקה משולשת: של הזהות ההלכתית, של הזהות החילונית, ושל הזהות המסורתית (27–31). על חלקם הם ירחיבו בפרקים נפרדים. אך מה שמתגלה לנגד עינינו כאשר שוקע אובך השינויים הללו, לטענת רוזנר ופוקס, הוא התמונה הבהירה הבאה (18):

יש כאן ארבע קבוצות, הנוצרות מחיתוך של שני צירים: אחד הוא בין 'יותר לאומיות' ל'פחות לאומיות' (או 'יותר אוניברסליזם'), השני הוא בין 'יותר מסורת' ל'פחות מסורת' (או 'יותר חילון'). שקלול הממצאים האמפיריים מהמחקר מעלה כי יותר ממחצית מהיהודים הישראלים (55%) הם בעלי זיקה רבה הן ללאומיות ישראלית/יהודית והן למסורת יהודית. החוקרים מכנים קבוצה זו, שהיא למעשה הזרם המרכזי (מיינסטרים) של החברה, 'יהודים ישראלים'. יתר החברה נחלק לשלוש קבוצות מיעוט כמעט שוות בגודלן, לפי הסדר הבא:
(א) 'היהודים' (17%): בעלי זיקה גבוהה למסורת אך נמוכה ללאומיות. "בקבוצה הזאת חברים, בהכללה גסה כמובן, היהודים שלא מניפים דגל ביום העצמאות אבל צמים ביום כיפור," החוקרים ממחישים. לכאן שייכים 72% מהחרדים, לדוגמה.
(ב) 'הישראלים' (15%): בעלי זיקה גבוהה ללאומיות אך נמוכה למסורת. "הם לא יצומו בכיפור, ואין להם עניין בתורה ומצוות, אבל הם ילכו לטקס הממלכתי ביום הזיכרון ויאמרו שיהודי טוב הוא מי שמשרת בצה"ל". כמעט כולם חילונים, ו־72% מהם 'חילונים לחלוטין' (ראו להלן).
(ג) 'האוניברסלים' (13%): מאופיינים באוניברסליות ובחילון (כלומר נמוך בצירי המסורת והלאומיות). 83% מהם 'חילונים לחלוטין'.

הדברים הללו נותנים ביטוי אמפירי חסר תקדים, למיטב הבנתי, לרעיונות שמסתובבים בשיח הזהות היהודית־ישראלית בשנים האחרונות, שהפופולרי בהם הוא הדימוי שטבעה במבי שלג ז"ל – 'מרכז הפיצה' (וראו בהקשר לזה דברים שפרסמתי במקור ראשון וב'דעות'). מכיוון אחר, רעיוני־הגותי, כתב על כך מיכה גודמן בספרו חזרה בלי תשובה (ראו סקירה). אחד הדברים המעניינים בממצאיהם של רוזנר ופוקס הוא ההבנה שלא מדובר ב'מרכז פיצה' ברדיוס קטן – כלומר מיעוט אליטיסטי המסוגל להתעלות מעל למגבלות שלהן נתון רוב החברה; להיפך – מדובר ברוב החברה היהודית־ישראלית. לנוכח השיח הדומיננטי אודות תהליכי שבטיות ורב־תרבותיות והסתגרות, יש כאן קריאה מהדהדת להסתכל אחרת על המציאות.

'חילוני־לחלוטין' ו'חילוני־קצת־מסורתי'

נרחיב מעט על הבקיעים הפנימיים במגזרים הותיקים. החלוקה המעניינת ביותר שאותה עושים החוקרים, לטעמי, היא כאמור זו שבין 'חילוני לחלוטין' לבין 'חילוני־קצת־מסורתי'. במרבית הסקרים, החילונים הם הקבוצה הגדולה ביותר בציבור, עם 42-57% לפי סקרים שונים.[2] הסוקרים גם מציעים הגדרות מעט שונות אלה מאלה (הלמ"ס מציע, לצד 'חילוני', שני סוגי 'מסורתי': 'מסורתי־דתי' ו'מסורתי לא־כל־כך דתי'), ומובן שזה משפיע על התשובות. רוזנר ופוקס מצביעים על הבדל ניכרים בין שתי הקבוצות החילוניות (135):

איזה חילוני את/ה? לחלוטין קצת מסורתי
ביום כיפור: האם את/ה הולך לכל נדרי או נעילה? 12% 35%
בחנוכה, האם את/ה מדליק נרות כל ערב? 40% 71%
בפסח, האם את/ה קורא את כל ההגדה? 22% 58%
בשבת, האם את/ה עושה קידוש? 16% 54%
האם את/ה מעדיף קבורה דתית? 23% 65%
האם את/ה אוכל בבית רק כשר? 12% 59%
האם את/ה סבור/ה שלמתנחלים תרומה חיובית לישראל? 37% 62%
האם את/ה פוליטית בשמאל? 15% 3%
האם חשוב לך מאוד שילדיך יהיו יהודים? 27% 60%
האם את/ה מאמין שאין אלוהים? 29% 5%

הדברים הללו מגבים ומדייקים את התחושות של רבים מהכותבים האחרים על חילוניות ישראלית, בדבר חילוק בין 'חילוניות אידיאולוגית' לבין 'חילוניות יומיומית' (בן־פורת ופניג'ר), חילוניות יהודית (מסוג Judeo-Christian Secularism) לעומת חילוניות פוסט־יהודית (מסוג Laicism) (שלומי ששון), 'חילוני' מול 'לא־דתי' (ס. יזהר). אצל מיכה גודמן (חזרה בלי תשובה) זו החלוקה בין החילוניות המורדת (מורשתו של ברדיצ'בסקי) לבין טיפוסים אחרים של חילוניות הממשיכים את הלמדנות (מורשת אחד־העם), את הרוחניות (מורשת א"ד גורדון) או את הרעיון של פרקטיקה יהודית מחייבת (ברוח המאמר 'הלכה ואגדה' של ביאליק).

בהקשר זה מתחדד החוסר בדיון ממוקד במסורתיים ובמסורתיות בספר זה. המחברים מצביעים בקצרה על תהליך של שינוי בין המסורתיות הותיקה לחדשה (29), אך היה מתבקש לקיים דיון ממוקד בקבוצה זו – שסביר שמהווה נתח משמעותי מקבוצת הרוב של 'יהודים ישראלים' – בדומה לדיונים שלהם זוכות קבוצות אחרות בחברה בספר זה.

הדתה או חילון?

יש להניח שה'חילונים־לחלוטין', כמו גם שומרי ההלכה המקפידים, מצטערים איש מסיבותיו שלו על המגמות הללו. אז האם יש כאן תהליך של הדתה או של חילון? המחברים מקדישים פרק מצוין לשאלה הזו. "הדתה היא חדירה של מנהג ושיח מסורתיים או דתיים למרחב האזרחי־חילוני של ישראל," הם מציעים כהגדרת עבודה, "חילון הוא תהליך שבו המרחב הציבורי מנוקה ממנהג ומשיח מסורתיים או דתיים" (55). הם מציעים, בצדק רב, להבחין בין המרחב המוסדי לבין המרחב החברתי: "חלק ניכר מהקושי להגדיר אם בישראל יש מגמה של הדתה או של חילון נובע מהבלבול הנובע מפעולות הפוכות בשני המרחבים הללו. בקווים גסים מאוד אפשר לתאר זאת באופן הבא: יש בממסד הישראלי גורמים שמקדמים מהלכים שחלק מהציבור מזהה כהדתה, ובמקביל יש בחברה הישראלית תהליכים של חילון (56). הם מצביעים על דוגמאות לכל אחד מהכיוונים, ועושים יפה כאשר לקראת סיום הם מזכירים מקרה של הכשרת מטבח קיבוץ בית אלפא, שנתפס אצל חלק מהפעילים החילונים ככישלון מהדהד. בעוד שאנו רגילים לחשוב על כוחות השוק כמושכים לכיוון החילוני, וזו אכן המגמה הדומיננטית (ראו בן־פורת, הלכה למעשה), מסכמים כאן החוקרים: "מה שקרה עם בתי הקולנוע בירושלים בתקופת המנדט, קרה גם עם בתי ההארחה בקיבוצים 70 שנה ויותר לאחר מכן. לא האידיאולוגיה ניצחה – הכלכלה ניצחה. מה שהציבור רוצה, הציבור מקבל" (60).

ובכל זאת, יתכן שניתן לסמן כיוון של מגמת־העל. כאשר המחברים השוו את תשובותיהם של הנשאלים לגבי עצמם אל תשובותיהם לגבי הבית שבו גדלו (כלומר לגבי הוריהם), התמונה הכללית שהסתמנה הראתה תנועה לכיוון של פחות דתיות ויותר חילוניות. קבוצות־הקיצון, דהיינו החרדים וה'חילונים־לחלוטין', הן בעלות אחוזי 'שימור' של 75-77%, אך אצל כל היתר זה נע בין 34-47%, כאשר כאמור הנדידה לכיוון פחות דתיות רבה יותר מאשר ההפוכה (227–228):

(ג) מועדי ישראל בישראל: תמורות ותהליכים

הררי מחקרים נכתבו וייכתבו על המקום שתופסים החגים בעיצובה ובעיצובה־מחדש של התרבות היהודית. כבר הסקרים הקודמים הצביעו על מעגל השנה ומעגל החיים כזירות מרכזיות לביטוי הזהות היהודית של יהודים בישראל. רוזנר ופוקס מקדישים פרק בספר לחגים, ונוגעים בהם במספר מקומות נוספים. את הדיון המוביל למקומם של האופניים ביום כיפור הישראלי הם פותחים בתמורה שחלה במועד זה בין המקרא, אז המרכז היה עבודת הכהן הגדול בבית המקדש, לבין התקופה הבתר־מקראית, אז כבר לא היה מקדש או כהן גדול (63). את תופעת האופניים הישראלית בליל כיפור הם מזהים כמנהג יהודי־ישראלי, מפני שהוא נשען על מועד יהודי במובהק, ומפני שהוא אפשרי באופיו הייחודי רק בתנאי הפרהסיה היהודית הקיימת במדינת ישראל (65). את הדיון הזה הם חותמים בשאלה המתבקשת: אם קיבלנו את התמורה הראשונה הדרמטית באופיו של יום כיפור, האם לא ניתן לדמיין תמורה נוספת כזו, שברבות הימים תתקבל ותקנה לה מקום בלבו של המועד? (68).

דיון מעניין נוסף בחגים מובא בהקשר של הכישלונות לכפות מועדים 'מלמעלה למטה', באמצעות חקיקה. שני המקרים שהם בוחנים הם החוק הנוגע לסגירת בתי עינוגים בט' באב, ויום ירושלים (90–96). בשני המקרים, לטענתם, הציבור לא נענה להתנהגות ולרגשות שהמחוקק שאף להנחיל לו. כך, יותר ממחצית מהיהודים בישראל (55%) מדווחים שט' באב עבורם הוא "יום רגיל לגמרי". (לשם השוואה, לגבי יום השואה השיבו כך 9% בלבד.) למעלה מ־70% אומרים כך לגבי יום ירושלים, כולל אלה המשתייכים לימין הפוליטי (60%), וקל וחומר בשמאל הפוליטי (96%). הם מסכמים: "אפשר לקבוע ליהודים יום ירושלים, אך אי אפשר לאלץ אותם לשמוח. אפשר לקבוע להם חוק חמץ, אך קשה למנוע מהם לעקוף אותו בכל דרך אפשרי. אפשר לקבוע להם אבל לאומי בתשעה באב, אבל מי שלא מצטער לא מצטער. אפשר להציע דרכים מוסכמות לגיור, אבל אי אפשר לאלץ אף אחד להתגייר" (105).

**

לסיכום, המחקר החשוב הזה הוא השלמה נחוצה לדיון בהגות אודות הזהויות היהודיות בישראל. עתים שהוא מגבה את הרעיונות ההגותיים ומדייק אותם, ועתים שהוא מפריך אותם וקורא להערכה מחדש. כך או כך, זו תוספת משמעותית לשיח הזהות, והיא גם כתובה בצורה קריאה ביותר. לא לאקדמאים בלבד.


[1] ראו למשל רות קלדרון, שמרבה להשתמש בהקשר זה במונח 'הזמזום העברי'.

[2] 43% חילוני לא אנטי-דתי ועוד 3% חילוני אנטי-דתי לפי דו"ח גוטמן 2011; 42% לא-דתיים, חילונים לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הסקר החברתי 2009; 49% חילונים לפי סקר Pew 2016; 35% חילוני לחלוטין ועוד 22% חילוני קצת מסורתי לפי המכון למדיניות העם היהודי, אינדקס הפלורליזם לשנת 2017.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s