אביעד קליינברג, מדריך לחילוני: איך לא להאמין בלי להתנצל. 2019 [ללא ציון הוצאה], 222 עמ'.
פרופ' אביעד קליינברג הוא ראש החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל־אביב, ופרסם בעבר מספר ספרי עיון. כותרת ספרו הנוכחי מעידה על מגמת מחברו: לסייע לחילונים להיחלץ מאי־הנוחות ומעמדת המגננה בדיונים אודות אמונה. הוא עושה זאת בשני שלבים: א) מתן כלים ראשוניים להתמודד עם טענות רווחות נגד החילוניות בפולמוס מול 'מאמינים'; ב) עמידה על הלגיטימיות הכפולה של שני היבטי היהדות החילונית: הלגיטימיות של עצם ההשתייכות לקבוצה פרטיקולרית, וזו של החירות לעצב את ביטויי ההשתייכות לקבוצה.
הסיפור אינו הוכחות פילוסופיות
לחלקו הראשון והעיקרי של הספר (מבחינת הנפח; הוא משׂתרע על פני שלושה רבעים ממנו) מטרה עיקרית אחת: לסלק מהשולחן את הטיעונים הרווחים נגד החילוניות. (לתקציר חלק זה ראו בסוף הרשימה.) לא שהמחבר מצפה להחזיר בשאלה את המחזירים בתשובה; מהפרקים המאוחרים יותר (ראו 'אז למה אנשים מאמינים?', החל מעמ' 145) ברור שקליינברג כלל אינו סבור שהדיונים הפילוסופיים הם מה שמכריע אמונה או אי־אמונה. הוא בעיקר מבקש לנטרל את השאלות הללו כדי למנוע את המבוכה של המתדיינים מהצד החילוני. ברבעו האחרון של הספר מציג המחבר את תפיסתו לגבי זהות יהודית חילונית, גם בהקשר הישראלי. לטעמי האישי, זה החלק המעניין יותר בספר, אם כי מובן מדוע נכתב החלק הראשון, לנוכח מטרותיו המוצהרות של המחבר.
על אף אופיו הפולמוסי, ואף שאינו נמנע מביקורות על העולם הדתי, הספר מאופיין לטעמי במודעות גבוהה למִגבלוֹת טענותיו ובמתן כבוד לצד שכנגד. כך מצהיר המחבר שחילוניות, לשיטתו, אינה דת ואף אינה מערכת אמונות אלטרנטיבית, בעלת עיקרי אמונה וכתבי קודש. "חילונים יכולים להאמין בכל מיני תמונות עולם" (14), יכולים לנהוג בשלל אופנים ולהיות צדיקים או נבלים, שכן "לחילוניות אין יומרה להיות כשלעצמה צורת חיים ערכית" (141). (ראו כאן על נקודה זו בהרחבה, בדיון על 'מהותנות חילונית'.) הגדרת העבודה שלו לחילוניות נשענת על צירוף שני תנאים: ראשית, "חילונים הם אנשים שאינם מאמינים שכוח עליון [..] מצפה מהם להאמין באמונות מסוימות ולעשות או לא לעשות מעשים מסוימים"; שנית, "חילונים אינם מקבלים את סמכותה של רשות דתית כלשהי [..] לקבוע בשבילם מה נכון ומה שגוי, מה מותר ומה אסור" (14).
יש דבר־מה ייחודי באופיו של הספר בכך שחלקים בו עוסקים בטיעונים עיוניים, אך מגמתו הכללית והעמוקה כלל וכלל אינה פילוסופית: הדגש מבחינת קליינברג אינו על הויכוח האינטלקטואלי לבדו. כך הוא מבהיר בפתיחה:
"לאף אחד מן הצדדים אין טענות המאיינות את טענות הצד [ה]אחר[1] וגם לו היו כאלה, ספק אם היו מסיימות את הוויכוח. הצורך להשתייך למערכת אמונית או להתנתק ממנה הוא, כפי שאנסה להראות, תוצאה של צרכים חברתיים ופסיכולוגיים לא פחות משהו תוצאה של בדיקה שיטתית של טיעונים. בחברה שבה אנחנו חיים ההגדרה העצמית כ'דתי' או כ'חילוני' היא קודם כול בחירה בזהות – חברתית, ערכית, אידיאולוגית ופוליטית. בעבור כל אחד מאיתנו היא קשורה, בשאלה מי אני." (12)
אף בפתח הדיון בהוכחות לקיום האל (והפרכתן, וראו כאמור סוף הרשימה לתקציר חלק זה) הוא מדגיש כי "בדיאלוג החילוני־דתי בישראל ההוכחות לקיום האל אינן ממלאות תפקיד מרכזי (רוב הדיון נסב סביב שאלת הזהות הלאומית)" (30). מגמתו הכללית, שרואה את הפולמוס בהקשר האנושי ולאו דווקא הפילוסופי, מתומצתת באמירתו המסכמת את אחד הפרקים: "יש דברים שלא עובדים בתיאוריה ועובדים מצוין בפרקטיקה" (58).
אחד המקומות בספר שבהם מגמה זו באה לידי ביטוי מובהק הוא הפרק 'אז למה אנשים מאמינים?', המגיע כאמור אחרי שלושה רבעים מהספר, ובהם רוב הדיון בטיעונים ובטיעונים־שכנגד. כאן דוחה קליינברג את ההסברים המקובלים לשאלה שבכותרת הפרק:
"[…] אני בספק אם אלה התשובות הנכונות. רוב המאמינים אינם טורחים לעסוק בהוכחות לקיום האל, אלא אם כן הם עוסקים במיסיון או בפולמוס, ורובם גם לא חווּ מעולם חוויות שאנחנו מכנים 'חוויות מיסטיות'. לאמיתו של דבר, רוב המאמינים אינם שונים מרוב הלא־מאמינים. עמדותיהם הקיומיות אינן מבוססות על 'הוכחות' (אלה מעניינות בעיקר אינטלקטואלים ובעיקר כאשר הם חובשים את מצנפת האינטלקטואל, ולא בהתנהלות היומיומית שלהם) וגם לא על חוויות רגשיות חזקות, שמטיבן הן נדירות ביותר. אם פתחנו את הדיון בהפרכת ההוכחות לקיום האל, עשינו כך משום שאלה עניינים העולים בפולמוס. רוב בני האדם אינם מתפלמסים. הם נוהגים כמנהגם. אם לא תשאל אותם מדוע הם אוכלים את המאכלים המקובלים ולא אחרים, בריאים יותר, יאכלו כמקובל סביבם ולא יקשו קושיות." (145–146, הדגשות שלי)
בהמשך לכך המחבר דוחה גם את ההסבר מ'החרדה הקיומית', ותחת ההסברים הללו, מצביע על מרכיב ההשתייכות:
"רוב ה'מאמינים' דבקים בדתם לא משום שהם חרדים (על אף שהדת מספקת להם לעתים נחמה ברגעים קשים) ולא משום שהשתכנעו באמיתות אמונתם. תהליך אינטלקטואלי או רגשי מאפיין את אלה המשנים את יחסם לדת (בין באמצעות מעבר מדת לדת ובין באמצעות מעבר מאי־אמונה לאמונה). האנשים הללו הם מיעוט קטן. מעת לעת מתחוללות המרות דת המוניות, אבל אלה מונעות כמעט תמיד משיקולים חברתיים ופוליטיים. רוב המאמינים דבקים בדת משום שנולדו אל תוכה, או משום שהקונסנזוס שבתוכו הם חיים מעניק לה לגיטימיות מיוחדת. הם אינם עוסקים בשופינג דתי – הם אינם משווים את דתם לדתות אחרות ומשתכנעים מסיבות לוגיות או אמפיריות שדתם היא הטובה ביותר, כפי שאינם משווים את ארצם לכל הארצות בעולם ומשתכנעים שארצם היא הטובה שבארצות." (152–153) [הדגשה שלי]
המחויבות הסובייקטיבית לְמה שקיבלנו
הדברים האחרונים שצוטטו מבטאים היטב את המחויבות הסובייקטיבית לסביבה שאליה נולדנו, כפי שבוטא בעבר על ידי הוגים כמו אחד־העם, מרדכי קפלן, או בדורנו ד"ר מאיר בוזגלו. האחרון כותב כי המסורתי
"רואה בעצמו חוליה אחת בשרשרת שבה נמצא גם עולמם של הוריו. הדבק שמחזיק חוליה זו אינו הביטחון שהוריו מחזיקים בתיאוריה הטובה ביותר, אלא נאמנותו למה שמסרו לו הוריו. […] כך, גם את עולמם של חז"ל אינני לומד משום שהוא חכם ויפה, לפחות בהתחלה. אני יודע שעשויים להיות חכמים ויפים ממנו. אני קשור לעולמם של חז"ל משום שאני רואה בו עולם שלי."
מאיר בוזגלו, שפה לנאמנים, ירושלים 2008, עמ' 51, 54
ועוד: "היהודי הנאמן למסורתו מצהיר כי לא הוודאות שלו בקיומו של המעמד מבססת את אמונתו, ולהיות יהודי מאמין אינו בהכרח לדעת בוודאות שהאירוע התרחש. נאמנותו לעולם של הוריו היא המפתח ליהדות".[2] בדומה לבוזגלו, שמכיר בכך שישנם במסורת שלו גם היבטים שפחות קל לו לקבל (44, 54), גם קליינברג נכון להצביע על המגבלות בתרבות שלו, ולדוגמה: "ככל מערכת אידיאולוגית, תפיסת התבונה המערבית אינה חפה מאקסיומות בלתי ניתנות להוכחה, והיא מגיעה עם חשבון, שאותו נתבעים לשלם חסרי הכוח" (19). בהקשר אחר, הוא מודה כי ההצדקה לערך השיוויון אינה ראיות אמפיריות, אלא הכרעה ערכית (179) (והשוו אצל שלומי ששון).
קליינברג מציג פה אפוא עמדה (משכנעת בעיניי) שלפיה רובנו ככולנו, בעמדות של 'מאמין' או 'לא־מאמין' כאחד, מושפעים קודם כל מנתוני הפתיחה החברתיים־תרבותיים שלנו. ומכאן הוא מבסס עמדה יהודית־חילונית שאינה מתבלבלת מהיותה נטועה בתוך העם היהודי והתרבות היהודית. הוא חותם את הפרק בדברים הבאים:
"כשאני שואל את עצמי – אדם חילוני לחלוטין – מדוע אינני מסוגל לאכול את לחם הקודש הנוצרי, למרות שאינני מאמין שהמצייה המקודשת היא 'גופו של כְריסְטוס' ומדוע מָלתי את שני בני, התשובה היא לא שהפעולות הללו הן חלק עקבי מתפיסת העולם הרציונליסטית שלי. הן לא. התשובה היא שאני מרגיש יהודי. יהודי לא משתתף בפולחנים לאלים אחרים. יהודי מל את בנו. למה? כי כך עשו אבותי ואבות אבותי." (154)[3]
את הפרק שבא מיד לאחר מכן, שכותרתו 'זהות יהודית חילונית? כן, יש דבר כזה', מסיים המחבר בהצהרה בדבר יכולתו של היהודי החילוני להיות חופשי בתוך המסורת שלו, בין בבחירת הפרקטיקות שאותן יקיים ולא יקיים, ובין בייחוס המשמעות לאותן פרקטיקות:
"החילוני בוחר בעצמו. כיוון שאינו כפוף לסמכות מורי הלכה, החילוני יכול לבחור לדחות את המסורת הדתית כולה, אם ירצה. אם ירצה, הוא יכול לבחור לדחות את חלקה (למשל להימנע מאכילת חזיר, אבל לאכול פירות ים; לצום בכיפור, אבל לנסוע בשבת). הוא יכול לפרש את המורשת הדתית על פי שיטתו – למשל, לקיים טקסים מסוימים (קידוש, נישואין, קבורה דתית) לא משום ש'כך עלה מלפניו', אלא מסיבות אחרות: כדי לחוש שה[וא] חלק ממורשת תרבותית מסוימת, כדי לחלוק חוויות עם חברים דתיים, כדי לתת ביטוי חיצוני לזהותו התרבותית. יהודי חילוני המבצע קידוש, במילים אחרות, אינו דומה ליהודי דתי המחלל שבת. החילוניות היא לא דת. אדם חילוני שמשתתף בעשייה של פרקטיקה דתית כלשהי אינו עובר על חוקי החילוניות, והוא לא מעיד במעשיו אלה כי הוא 'דתי במקצת'." (157)
הדת היא מרכיב בלאומיות היהודית, לא להיפך
האפשרות לייחס משמעויות מגוונות לפרקטיקות היהודיות נשענת על ההכרה בכך שהדת שיחקה תפקיד גם בשימור הלאומיות ובעיצוב התרבות היהודית, וזאת כתוצאה מתנאי ההתפתחות ההיסטוריים של עמנו:
"בהיעדר גורמים מאחדים אחרים (שפת דיבור משותפת, טריטוריה משותפת, חוויות משותפות) הייתה הדת הדבק היחיד שחיבר בין הקבוצות השונות שראו את עצמם כאמור לא רק כקבוצות המאמינים בדת משה וישראל, אלא גם כעם וכשבט. הדת סיפקה שפה משותפת, מורשת תרבותית משותפת ומיתוס לאומי רב עוצמה המבוסס על זיכרון העבר המיתי ועל התקווה לעתיד האוטופי." (171)
ברעיון הזה – התפקיד ההיסטורי הדת בתולדות העם היהודי – יש מי שעושה שימוש כדי לטעון שלדת יש דומיננטיות גם בתוך המאפיינים הלאומיים והתרבות החילונית של היהדות (ראו כדוגמה מפורסמת את מכתבו של גרשום שלום לפרנץ רוזנצוייג, וכדוגמה עכשווית את ספרו של רם פרומן); אך גישתו של אחד־העם, שאותה ממשיך קליינברג, היא הפוכה: לפי שיטה זו, מלכתחילה הציביליזציה היהודית היתה רחבה יותר מההיבטים הדתיים שלה גרידא, ובתקופת הגלות הארוכה גוייס המכשיר רב־העוצמה של הדת לשימור מרכיבים לאומיים כגון טריטוריה, שפה, ערבות הדדית, היבדלות מעמים אחרים וכיו"ב. גישה זו היא הבסיס לכך שקליינברג 'אינו מתנצל' בקיימו – כחילוני – זיקה משמעותית עם היבטים מתוך מורשתו זו.
הצד השני של אותו המטבע הוא התפקיד המרכזי שמשחקת הדת עד היום בזהות הלאומית היהודית. המחבר מייחס לתפקיד זה חלק מהפנייה של חילונים לאותם 'סוכני־העבר' הדתיים (27, 173), מה ש"יוצר אינספור תופעות משונות בציבוריות הישראלית" (173), והוא קורא לחילונים לצאת מאותה "תחושת נחיתות מובנֵית ביחס לדתיים".
אז מיהו יהודי? בין התקבלות קהילתית לבין הכרה מדינתית
קליינברג מציע את הגדרות העבודה הבאות לזהות יהודית:
"יהודי הוא אדם המגדיר את עצמו כיהודי, הרואה את עצמו כחלק מן המורשת וההיסטוריה היהודיות שיש בהן אלמנטים דתיים ולא־דתיים. יהודי, במילים אחרות, הוא אדם שמבחינתו העם היהודי הוא 'אנחנו' ולא 'הם'. […] האם אנחנו מוותרים בזאת על כל מבחן פורמלי להצטרפות לעם היהודי? כן ולא. מבחינה תרבותית, 'יהודי', כמו כל קטגוריה חברתית אחרת, הוא עניין של קהילה: יהודי הוא מי שקהילה יהודית כלשהי מכירה בו כיהודי, כשם ש'חרדי' אמריקני או צרפתי אינו תוצר של מבחן פורמלי, אלא כל מי שקהילה חרדית כלשהי מכירה בו כחרדי על פי אמות המידה שלה." (173–175)
הוא מבהיר כי הדברים הללו אינם קשורים בשאלת הכרת המדינה ביהדותו של אדם – ומציע קריטריונים ומבחנים להצטרפות למדינה ("הכרת חלקי המורשת, הדתית והחילונית, שאמורים להיות משותפים לכל אזרחי המדינה, שליטה בשפה והכרות בסיסית עם חוקיה"), תוך מודעות לכך ש"אם ירצה המתאזרח להשתייך לקהילה דתית יהודית, יצטרך למצוא קהילה המוכנה להכיר בו ככזה. [ת]היינה קהילות שלא יהיו מוכנות לאמץ אותו אל חיקן ואחרות שתהיינה מוכנות." (176)
בשולי הדברים אציין שעמדה דומה לזו, בכל הקשור להעברת המשקל מהמדינה אל הקהילות, הבעתי גם אני במודל 'הבית המשותף' בנייר עמדה מקיף שפורסם במסגרת מרכז מציל"ה, 'הצטרפות לעם היהודי בתנאֵי מדינת ישראל' (2018).
תקציר החלק הראשון
ברשימה זו התמקדתי יותר בדיונים התוכניים על הזהות היהודית החילונית, אך כאמור, עיקר נפח הספר מוקדש לתשובות לטענות הרווחות (לשיטת המחבר) בפולמוס בין 'מאמינים' לבין חילונים. הפרקים הראשונים דנים במספר מושגי מפתח בעיני המחבר (אמת, תבונה, פוסטמודרניזם). לאחר מכן הוא מנתח ומבקר שלושה ניסיונות מרכזיים להוכחת קיום האל ('ההוכחה הקוסמולוגית': הטיעון שחייבת להיות סיבה ראשונית שאינה בתוך העולם; 'ההוכחה הטלאולוגית': הימצאותם של דברים מורכבים בעולם מוכיחה את קיומו של 'מתכנן'; 'ההוכחה מסמכות': גדולי החכמים בהיסטוריה היו מאמינים). בתוך כך, הוא מזהיר מפני תרגיל 'זריזות־הידיים האינטלקטואלית' של הפולמוסנים הדתיים: גם לוּ שכנעו באחת מההוכחות הללו, עדיין אין קשר בין מה שהוכח לבין מערכת דתית נתונה. הקישור בין קיומו (כביכול) של 'סיבת הסיבות' או 'מתכנן תבוני' לבין מערכת דתית נתונה הוא המסורת, ולכן השלב הבא של המחבר הוא לבקר את טיעוני המסורת (מהימנות שלשלת המסירה, אחידותם של כתבי הקודש, תיאורי ניסים). בחלק הבא מדגיש המחבר את טבעה המתפתח והדינמי של היהדות, העומד בסתירה לכאורה לטענה כי היא בלתי־משתנה. לאחר מכן מגיע דיון נרחב בהיבטים שונים הקשורים לחופש הרצון, לשכר ועונש ולקיומו של רע בעולם. כמו כן, במספר מקומות המחבר תוקף את טענת הצימוד בין דת למוסר או לערכים, וטוען בזכות המוסר והערכים החילוניים (גם באופן פוזיטיבי, בהצבעה על המוסר והערכים החילוניים העצמאיים, וגם באמצעות הצבעה על בעיות מוסריות וערכיות בתפיסות דתיות ובציבור הדתי).
**
לסיכום, ספרו של קליינברג כתוב באופן קריא מאוד. הוא נוגע גם בשיח העיוני־פולמוסני של הוכחות לקיום האל, דת ומוסר וסוגיות אחרות, אך אינו נשאר בהן. הפרקים העוסקים בהן מבקשים לתת כלים להתמודד עם הטיעונים הללו באשר הם תרגילים של פולמוסנים מהצד הדתי, אך אחריהם מגיע המחבר אל נקודת העוגן המהותית שלו, להבנתי. החלק הראשון של לגיטימציית הזהות היהודית החילונית הוא לגיטימיות עצם ההשתייכות לתרבות ולעם נתונים (וזאת כמענה הן לטענה הדתית 'אז במה אתה יהודי?' והן כמענה לטענה החילונית־אוניברסליסטית כי חילוניות משמעהּ אוניברסליות ללא השתייכות פרטיקולרית). הפן המשלים הוא הלגיטימיות של עיצוב עצמאי של אופני וביטויי ההשתייכות אל אותו עם.
[1] מצער שבספר ישנן טעויות הגהה לא מעטות.
[2] מאיר בוזגלו, שפה לנאמנים: מחשבות על המסורת, ירושלים 2008, עמ' 43.
[3] וכן ראו בעמ' 100: "בני אדם אינם רק מכונות חושבות. מי שמאמין שהאל ברא אותנו, מודע לכך שנבראנו בעלי רגשות ויצרים. אלה ממלאים חלק גדול בהכרעות המוסריות שלנו, בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לאו. למשל, יש לנו רתיעה עזה מפני יציאה־מן־הכלל. חילונים רבים מלים את בניהם, משום שאינם רוצים להיות יוצאי דופן, או משום שהם רוצים לחוש כי הם שייכים לקבוצה שבה נולדו". הוא אינו אומר זאת על מנת להגחיך, אלא כחלק אורגני מהמצב האנושי.
יהדות מורשתית 
תגובה אחת בנושא “זהות יהודית־חילונית ובחירות זהות שאינן (רק) אינטלקטואליות: על 'מדריך לחילוני' מאת אביעד קליינברג”