רוב דמוגרפי – מיעוט פוליטי: על הספר 'סיפורם של היהודים החילונים' והמאמר 'המיעוט החילוני' מאת אמנון רובינשטיין

אמנון רובינשטיין, סיפורם של היהודים החילונים, דביר, תשע"ט־2019, 240 עמ'
אמנון רובינשטיין ואביב גאון, 'המיעוט החילוני', משפט ועסקים כב, עמ' 197–250 (2019)

פרופ' אמנון רובינשטיין הוא משפטן בכיר, לשעבר ח"כ ושר מטעם המפלגות שינוי, מרצ וד"ש, סופר ופובליציסט. ספרו הנוכחי, סיפורם של היהודים החילונים, מבקש לבסס ממספר זוויות את ההיתכנות של זהות יהודית משמעותית בתור זהות לאומית, בהיעדר זיקה דתית או לצידה.

הפרק התֶמַטי הראשון בספר מתאר "ארבעה אישית יהודים חילונים שבזכות פרסומם הרב יש לנו עדויות על זיקתם ליהדות למרות התנתקותם מעולם ההלכה: אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד, פרנץ קפקא ואלבר מֶמי. כל הארבעה הם תוצרי האמנציפציה, וכתיבתם חושפת את הלבטים שאפיינו יהודים רבים בתקופה מעצבת זו. הם נבדלים מיהודים אחרים בני דורם בשני מובנים: הם לא המירו את דתם (ואחדים מהם אף הביעו התנגדות נחרצת לכך) והצהירו שהם רוצים להישאר יהודים, ואף הביעו עניין בשימור היהדות" (40). יש לציין שהדיון בהתבטאויותיהם של הארבעה אודות זהותם אינו משרטט תמונה ברורה מבחינת זיקותיהם ליהדותם. הפרק הבא עוסק באישים ממוצא יהודי שהמירו את דתם לנצרות, אך לטענת המחבר לא ביטלו בכך את זיקתם הלאומית לעם היהודי: בנימין ד'יזראלי, אוסוולד רופאייזן ('האח דניאל') וז'אן־מארי לוסטיז'ה, הארכיבישוף של פריז(!).

בפרק אחר עושה המחבר מהלך מעניין: הוא לוקח את המונח 'ברית גורל', שאותו פיתח הרב יוסף דב הלוי (הגרי"ד) סולובייצ'יק בצמוד למונח המשלים 'ברית ייעוד', ומבקש לרומם את הראשון. אצל סולובייצ'יק, 'ברית גורל' היא זו הכרוכה בהגנה מפני אויב משותף, נובעת מעבר משותף. עבורו, על גבי קומה זו יש ליצוק קומה נוספת, גבוהה יותר, של 'ברית ייעוד', הכרוכה בערכים, בחזון, בעתיד משותף. זהו מהלך דומה למבנה של הראי"ה קוק בדבר 'משיח בן־יוסף' ו'משיח בן־דוד': הראשון, צאצא שבט אפרים ההיסטורי, דואג לגאולת הגוף, ואחריו ועל גביו יבוא השני, צאצא שבט יהודה ההיסטורי, וישלים את גאולת הנפש.[1] רובינשטיין מבקש אפוא 'לגאול' את הנדבך הראשון במבנה של סולובייצ'יק, להעמיד אותו כראוי בפני עצמו, ו"להראות כי אפשר לבסס את ברית הגורל היהודי גם באמצעות השקפה חילונית לאומית" (101). הוא סוקר התארגנויות שונות בעם היהודי הקשורות לסולידריות ופעולה חוצת־קהילות וחוצת־יבשות, "קשר בין־קהילתי שעמד מעל חילוקי הדעות בדבר האמונה ושמירת המצוות" (102), כגון הג'וינט, כל ישראל חברים, בני ברית, הדסה, הקונגרס היהודי העולמי ועוד.

חיזוק נוסף לעמדתו זו של המחבר, בבחינת תנא דמסייע, ניתן להביא מתורות קהילתיות. בהבחנה מכוננת הצביע הסוציולוג פרדיננד טוניס (Tönnies, 1887) על שני סוגי התאגדויות אנושיות: המונח Gemeinschaft מתאר קהילה, כלומר קבוצה שבה מתקיימים 'יחסים ראשוניים', כלומר מערכות יחסים המתקיימות לשם הקשרים עצמם, ולא לשם השגת מטרה כלשהי. המונח המשלים, Gesellschaft, מתאר חברה, או התאגדות שנוצרה בכדי להשיג מטרה מוגדרת. ההקבלה למונחים של סולובייצ'יק ושל הרב קוק יחסית ברורה, אך מעניין שבעיניים קהילתיות, ישנו משקל סגולי דווקא ל'קשרים הראשוניים' על פני הקשרים 'התלויים בדבר'.

באופן לא מפתיע, רובינשטיין גם עומד על כך שיהודים יכולים לקיים "מנהגים שמקורם בהיסטוריה הדתית שקדמה לאמנציפציה" (ניסוח מעט מסורבל ל'מסורות יהודיות') אף שלא מתוך תודעה דתית – כמסורת משפחתית, "אינסטינקט ההשתייכות לשבט היהודי", אינטרס חברתי בקהילה, ועוד (112). הוא דן במצב בישראל ובתפוצות, וכותב:

"פרקטיקות יהודיות – ליל הסדר, ארוחת שבת, השבתת התנועה ביום הכיפורים – יכולות לנבוע מסיבות לא דתיות: בישראל יש להן גם גוון לאומי, ובתפוצות וגם בישראל עשוי להיות להן גוון משפחתי, תרבותי וחברתי, שכן בקהילות יהודיות רבות מרכז חיי החברה והתרבות הוא בית הכנסת, והמשפחה מתאפיינת על ידי השתייכות לעולם שנראה דתי אך אינו כזה, משום שבית הכנסת הוא מקום כינוסי חברתי שכונתי ולאו דווקא דתי פולחני. בשני העולמות היהודיים האלה הדבקות במסורת דתית היא בעצם דבקות ברעיון לאומי ושבטי: היהודים הם עם והמשפחה יכולה להשתייך אליו, אם רצונה בכך, על ידי קיום מסורות יהודיות. בישראל כבצפון אמריקה קשה להבחין בין המניע הלאומי והשבטי לבין המניע הדתי של ציבור מסורתי זה." (112)

לתמונה זו, המוכרת היטב לעוסקים בזהות יהודית, המחבר מוסיף עוד דוגמאות מעניינות מתקופת המנדט וראשית ימי המדינה. הוא מביא כדוגמה מדבריו של מאיר שמגר, לימים נשיא בית המשפט העליון, שהיה אחד מגולי האצ"ל באריתריאה בשנות הארבעים, אודות דרישתם מהשלטונות הבריטיים לספק להם אוכל כשר, רב, שוחט, בית כנסת וספר תורה: "כל אלה עשינו לאו דווקא מתוך רגשות דתיים עמוקים אלא מתוך הבנה שחשוב להבליט את הייחוד הלאומי שלנו" (114–115).[2]

הדברים הללו קשורים לנקודה המרכזית של הנדבכים הלאומיים בתוך המסורת הנתפסת כדתית. אחת הנקודות היסודיות במחלוקת בין אלו המאשררים את האפשרות של זהות יהודית שורשית לא־דתית, כלומר לאומית וחילונית, לבין השוללים אותה, היא השאלה אם מכירים ביסודות לאומיים שהיו קיימים בתוך הפרקטיקות שנתפסות כדתיות ואולי אף קדמו להן. כך, ניתן להבין את דיני הכשרות, איסור נישואי תערובת, ואף את התפילה, כמרכיבים על טהרת הדתיות ועבודת ה' (אני מכנה זאת 'המבט האנכי'), ואפשר להבין אותם כמרכיבים לשימור לכידות לאומית ובידול מזרים ('המבט האופקי'). כתבתי על כך כאן.

פרקים נוספים בספר עוסקים בזכר השואה כמרכיב יסודי בזהות היהודית המודרנית, ביהדות צפון אמריקה, וביוצאי ארצות ערב. בפרק אודות יוצאי ברית המועצות שב רובינשטיין לטענה כי המרכיבים הנתפסים לעתים כדתיים משמשים למעשה כביטוי הזיקה הלאומית דווקא (182–184) – וזאת בין היתר בהסתמך על ספרו של מרדכי אלטשולר, יהדות במכבש הסובייטי: בין דת לזהות יהודית בברית המועצות, 1941–1946, ירושלים 2008.

כמו כן, במקומות שונים בספר רובינשטיין מבקר בחריפות את האימוץ של מדינת ישראל את מגמות ההסתגרות וההדרה כלפי קבוצות יהודיות לא־אורתודוקסיות, את חוק הלאום וביטויי מדיניות דומים נוספים.

**

במאמר המתפרסם בימים אלה בכרך כב של כתב העת 'משפט ועסקים', תחת הכותרת 'המיעוט החילוני', יוצאים המחברים רובינשטיין ואביב גאון בקריאה להכיר מבחינה משפטית בחילונים בישראל כמיעוט, ולהעניק להם מתוקף כך הגנות שלהם זכאים מיעוטים בדמוקרטיות. הם סוקרים את התמונה המשפטית והחברתית בישראל, ונתקלים באתגר שבו נתקלים רוב הכותבים על חילוניות: מחד גיסא, ניתן לראות את החילונים כרוב בישראל (או לפחות כקבוצה הגדולה ביותר, 40-50%); מאידך גיסא, רבים מהללו הם בעלי מאפיינים מסורתיים בין בפרקטיקות היומיות שלהם ובין בתפיסותיהם לגבי מקום הדת במדינה. בניכוי האחרונים, אלו שהם 'חילונים לחלוטין' (כלשון רוזנר ופוקס), ובוודאי 'חילונים אידיאולוגיים' (כלשון שלומי ששון) הם מיעוט.

הפתרון של רובינשטיין וגאון הוא פשוט: החילונים הם (בינתיים) רוב דמוגרפי, אך מהווים מיעוט פוליטי (202). ומכאן, להעלות דרישה שהמנגנונים המקובלים בתפיסה רב־תרבותית יחולו גם על 'מיעוט פוליטי' כזה. (מה גם שהתמונה הדמוגרפית הולכת ומשתנה, 221.) הם טוענים, כפי שעושה גם רם פרומן (ראו סקירה), שלחילוניות ככזו אין ייצוג פוליטי אפקטיבי, ומודים ש"חריג לעליונות הפוליטית של הציבור הדתי־החרדי ניתן אולי למצוא ב'מהפכה החוקתית' ובהגנה המתמשכת של בית המשפט העליון לאורך השנים על אורח החיים הליברלי של מדינת ישראל" (222–223, 226). במסגרת דיון, ולנוכח הדגש הרב שהושׂם בתקופתנו על זכויות מיעוטים, הם נדרשים לשאלת העמדה הליברלית כלפי זכויות הרוב, שבה עסק לאחרונה ליאב אורגד בספרו The Cultural Defense of Nations: A Liberal Theory of Majority Rights (2015). זה רלוונטי במיוחד היכן שקבוצת הרוב היא ליברלית, ואילו קבוצות המיעוט מבקשות לקדם סדר יום אנטי־ליברלי (229–231).

המחברים מצדיקים את ההגנה על הציבור החילוני, בין שהוא מוגדר כרוב דמוגרפי ליברלי הנתון ללחצי מיעוטים לא־ליברליים ובין שהוא מוגדר כמיעוט פוליטי. מסקנותיהם מכך חלות על מישור החינוך (בדומה להמלצת רם פרומן לחינוך חילוני עצמאי, 234–237), על חופש הדת והחופש מדת, תחבורה ציבורית, ומעמד אישי.


[1] כך מספיד הרב קוק את הרצל כמשיח בן־יוסף, וראו 'המספד בירושלים'.

[2] שאלת הפרשנות הלאומית או הדתית של קיום מנהגים יהודיים שבה גם במאמר של רובינשטיין וגאון, הנסקר בהמשך רשימה זו. שם המחברים מסכמים שמניעיהם של החילונים הם פעמים רבות תרבותיים או לאומיים, ולא דתיים (220).

תגובה אחת בנושא “רוב דמוגרפי – מיעוט פוליטי: על הספר 'סיפורם של היהודים החילונים' והמאמר 'המיעוט החילוני' מאת אמנון רובינשטיין

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s