התחדשות יהודית היא תנועה זהותית, לא טקטיקה פוליטית: תשובה לאסף שרון

על המאמר 'אשליית השיבה אל המסורת', מגזין 'הזמן הזה', פברואר 2019

במאמרו 'אשליית השיבה אל המסורת' (פברואר 2019) תוקף ד"ר אסף שרון את הסברה כי חולשת השמאל הישראלי נובעת מניתוקו מהמסורת היהודית. לשיטתו, דיאגנוזה זו (והמסקנה הנגזרת ממנה, כי "יש להלביש את תפיסת העולם הליברלית והפרוגרסיבית במלבושים דתיים. התחדשות יהודית כאסטרטגיה פוליטית") היא שגויה ואף מסוכנת במציאות הישראלית הנוכחית. אך הוא טועה בנקודת המוצא ולכן גם בשיפוט. ההתחדשות היהודית היא תופעה זהותית עמוקה, לא טקטיקה פוליטית. והיא לא מבקשת 'לגנוב מנדטים מגוש לגוש', אלא להעמיד גם בימינו, כמו בכל הדורות הקודמים, קול המבטא השקפת עולם מסוימת – מתוך השתייכות לעם ולמורשתו. יש לכך גם השלכות פוליטיות, אבל התנועה היא רחבה יותר וארוכת־טווח יותר מאשר הבחירות הקרובות (או הבאות).

יורשים נאמנים של ויכוחים קודמים

בעם ובמסורת תמיד היו זרמי מחשבה וחיים מנוגדים. פתוחים לסביבה מול מתבדלים; דיפלומטים מול מיליטנטים (כגון תומכי ומתנגדי המרידות); למדנים מול אנשי עשייה ('יששכר וזבולון'); אנשי קורבנות במקדש מול אנשי מוסר חברתי (נביאים וכהנים); פרגמטיסטים מול אוטופיסטים (בית הלל ובית שמאי); מיסטיקנים מול רציונליסטים; ועוד.

בחלק מהמקרים, אסכולה שהיתה בעמדת מיעוט לאורך זמן רב, הפכה לדומיננטית כשהבשילו התנאים – בין אם מרצונו של העם ובין אם מתוך אסונות. הפרושים של שלהי בית שני היו רחוקים ממוקדי הכח והמשיכה של המקדש – המרכז הפולחני, הדתי, הפוליטי והכלכלי שהיה בשליטה צדוקית. תהפוכות הגורל הביאו לכך שהקבוצה ששקדה על פיתוח יהדות אלטרנטיבית ללא מוקד הכח הזה, ללא מקדש, נמצאה כמתאימה ביותר להורות את הדרך לעם היהודי למשך כמעט אלפיים שנים של גלות. באותו אופן, בשנת 1900 חיו כמעט 90% מיהודי העולם במזרח ומערב אירופה, עוד כ־8% בארצות האסלאם, ורק מיעוט סהרורי חי בארץ־ישראל, ומיעוט קטן נוסף ב'עולם החדש' שמעבר לאטלנטי. אירועי המאה העשרים הובילו לכך שבסוף אותה מאה, בא"י ובצפון אמריקה מתגוררים יחד 80% מיהדות העולם. משתי הדוגמאות הללו, מנקודות התפנית הדרמטיות ביותר של העם היהודי, התברר שהגודל בהווה לא בהכרח קובע, הומחש מדוע נאמר שיש להיזהר בבני עניים 'שמהם תצא תורה', והובהר למה לא כדאי שכל הביצים יהיו בסל אחד, אלא טוב שיהיו לנו בכל זמן נתון כמה מודלים שונים ומתחרים של כיצד ואיפה להיות יהודיים.

תנועה זהותית, לא טקטיקה פוליטית/יח"צנית

'השיבה לארון הספרים היהודי', שעליה מצביע שרון (כפי שעשה יחד עם פרופ' אבישי מרגלית מול פרופ' מייקל וולצר בפולמוס קודם לפני מספר שנים, ואז כתבתי על כך בהרחבה), היא תופעה חברתית ממשית בישראל. אך היא אינה מהלך טקטי־פוליטי. היא תנועה זהותית. מכאן ששרון אינה בוחן אותה בפרמטרים הראויים לה, ולכן גם מגיע לשיפוט חלקי ושגוי. כתופעה זהותית, היא נובעת מהמפגש בין שתי מוטיבציות עמוקות של המשתייכים אליה: ראשית, לפתח ולממש את תפיסת עולמם על יסוד האינטואיציות הערכיות שלהם; שנית, לאשרר את היותם חלק מהעם שאליו נולדו ולינוק מתוך מורשתו התרבותית. כמו קבוצות ואסכולות רבות מספור בעמנו ובעולם, הם מבקשים למצוא מילים המבטאות את מסריהם, תוך איזון מתקבל על הדעת בין התפיסות הפרטיות שלהם (שכמובן עוצבו, במידה רבה, מתוך התרבות שבה גדלו) לבין עולם המושגים המשותף לקבוצת ההשתייכות שלהם. הם מסרבים לעקוד את תפיסותיהם הערכיות בשם תביעה־כביכול לקבל מסרים מסוימים מתוך המסורת, כשהם שהם מסרבים לעקוד את היותם חלק מקהילה רב־דורית שהתקיימה לפניהם ותוסיף להתקיים אחריהם – העם היהודי. ככל הדרשנים בתולדותינו, הם מאמינים – ובצדק – שתימצא להם השפה מתוך המסורת לעולמם הערכי.

אין זה אפוא ניסיון מתחכם 'להנדס' חברה, ולא ניסיון למשוך בכחש ובכזב מצביעים מצד אחד של המפה הפוליטית לצד אחר. זו התעקשות צודקת וחיונית על זכות הקיום של השקפת עולם נתונה בתוך העם והמסורת – הדומה להתעקשות על זכות הקיום של עמדת הנביאים גם לנוכח הדומיננטיות של הפולחן במקדש, פרושים לצד צדוקים, בית הלל לצד בית שמאי, וכן הלאה.

ככל שאנו יודעים לומר, בית הלל לא ניסו להמיר אליהם את אנשי בית שמאי. הצלחתם לא נמדדה בבחירות מדי ארבע שנים או פחות. המתח בין תפיסות העולם הללו נמשך אלפי שנים. כאשר הוא הוכרע, כביכול, זה היה רק באמצעות בת־קול שמימית – וגם אז הוא לא באמת הוכרע אלא המשיך להתנהל. ערכהּ המכריע של היהדות הפרושית לא התברר כל זמן שבית המקדש היה קיים, אלא רק לאחר החורבן (וכישלון המרידות הנוספות אחריו). התהליך המתמשך של גיבוש דרכה הייחודית של קבוצה נועד בראש ובראשונה לאפשר קיום זהותי ותרבותי לאלה שמחפשים דרך זו מתוך הזדהות עמה – חלקית או מלאה, עמומה או מגובשת. הוא נועד לחזק את השתייכותם לעם, ולהפריך את התחושה של חלקם (המטופחת בשקידה ע"י מתנגדיהם) שאין להם מקום עם עמדותיהם הללו בתוך הקולקטיב. הוא בוודאי לא נועד קודם כל 'לגייס' את הצד השני. ומסתבר שלעם הנצח יש פרספקטיבות ארוכות בכל הקשור למאבק בין אסכולות.

אדגיש שאני רחוק מלצפות ששינוי יגיע אחרי הקטסטרופה הבאה, חלילה. שינויים בעולם המודרני מתרחשים הרבה יותר מהר, ומכיוון שישנם אינספור גירויים, גם תודעת הזמן משתנה. זמן קצר יחסית עשוי להיחוות כמו נצח. (מישהו זוכר באופן פעיל, ממשי, שבשנת 2006 נתניהו הובס עם 12 מנדטים לליכוד, בבחירות לכנסת ה־18? הציבור הישראלי, ימין כשמאל, נדמה כחי בתודעה שהעשור האחרון נמשך מששת ימי בראשית.)

ואחרי שהדגשתי שהפרויקט אינו פוליטי, כמובן שיש לו גם השלכות במישור הפוליטי. אני לא יודע אם היה בכוחם של מי מהנביאים לשכנע בזמן אמת את אוהדי המקדש בתוכחותיהם 'מה לי רוב זבחיכם?!', 'חסד חפצתי ולא זבח!'. אני לא חושב שבית הלל הצליחו לשכנע את בית שמאי (חוקרים כבר הראו שבמקרים שבהם מישהו מהצדדים שינה את דעתו, זה דווקא היה בית הלל). אבל בסופו של דבר המקדש חלף מן העולם. בית הלל זכו שהלכה תיקבע כמותם. ברור לי שרוב הציבור היהודי־ישראלי שמח על השתייכותו לעם היהודי ורוצה להרגיש שייך אליו. ככל שעמדה ערכית אחת נעלמת מהשיח הפנים־יהודי, ממילא אנשים לא יוכלו להזדהות איתה. ניסוח של עמדה ערכית־תרבותית, לשיטתי, לא יכול ולא שואף לעשות המרה אידיאולוגית למי שחושב הפוך, אבל כן יכול לסמן כיוון השתייכות והזדהות למי שרוצה להיות שייך לעם ולמורשתו וגם למסגרת המבטאת בשפה זו ערכים קרובים לשלו. וזה עשוי למשוך קהלים.

שכנוע השמרנים? שכנוע החילונים?

את שרון מטרידה העובדה ש'השיבה הליברלית למסורת' אינה משכנעת את השמרנים – שחלקם רואים זאת ככפירה אף יותר מאשר אי־העיסוק במורשת. לשיטתי, הם כלל לא המדד. ואם חצר חסידים אחת לא מתחתנת עם חצר אחרת, ולא כל שכן בין חסידים ומתנגדים, שלא לדבר על חרדים עם בני/בנות הציונות הדתית – ודאי שהמדד אינו האם השקפתי היהודית מתקבלת על דעת הרה"ג שליט"א גדול הדור זה או אחר. מובן שחלקם מבכרים שיריביהם יהיו שוגגין ולא מזידין, 'תינוקות שנשבו' ולא אפיקורסין ש'ידעו כוחי ומרדו בי' – אך שאלה גדולה מה טיבה של העדפה זו. וממילא איננו מבקשים את אישורם כאמור.

עוד עולה כאן השאלה אם דרך זו אכן יכולה לפנות לציבור החילוני הרחב, שעליו נטענת הקלישאה השחוקה כי 'בית הכנסת שאליו הוא לא הולך – הוא אורתודוקסי'. השאלות עד כמה החילונים הם עדיין אורתודוקסיים, ואלו שכן – מדוע, הן רחבות מכדי להקיפן במאמר זה, ונסתפק בראשי פרקים.

בסקרים מהשנים האחרונות עולה ש- 90% מהחילונים תומכים בהחלת נישואין אזרחיים בישראל, אך במצב הנוכחי כמעט מחצית מהם בוחרים בכל זאת בנישואין במסגרת אורתודוקסית, ובין שליש לרבע מהם מציינים שיבחרו כך אף כשכל האפשרויות תוכרנה כחוקיות [סקרי חדו"ש]. גם בתחומים אחרים התמונה די דומה: כ- 80% מהחילונים תומכים במתן אפשרות לקבורה חילונית בישראל, ובו בזמן למעלה מ- 40% מהחילונים מציינים שחשוב להם שהם-עצמם או בני-משפחתם ייקברו בקבורה אורתודוקסית [ספרו של גיא בן-פורת, הלכה למעשה]. דוגמה נוספת: כאשר שואלים חילונים במי ראוי להכיר כיהודי, כחצי מהם תומכים בהכרה בכל סוגי הגיור, כולל אפשרות של "גיור חילוני" (לימודי יהדות וטקס קבלה לעם היהודי בהליך לא דתי), והיתר מגבילים את ההכרה לגיורים אורתודוקסיים [חדו"ש]. לבסוף, כששואלים חילונים עם איזה זרם ביהדות הם מזדהים, 64% מהם משיבים שעם אף זרם, אך היתר מביעים עדיפות מובהקת לזרם האורתודוקסי (23%) על פני הרפורמי (5%) והקונסרבטיבי (2%) [סקר Pew].

מהנתונים הללו עולה שעדיין חלק משמעותי מהציבור החילוני מעדיף לצרוך את יהדותו באותן נקודות ספורות בחייו (לידה, התבגרות, נישואין, מוות) מנציגים אורתודוקסיים. עוד ברור שישנה צניחה דרמטית בהעדפה זו בעשורים האחרונים, עם צמיחת אפשרויות נוספות. כך שראשית, כבר לא ניתן לומר באופן גורף שביה"כ שלא הולכים אליו הוא אורתודוקסי – כי כיום הוא גם חילוני ורפורמי וקונסרבטיבי. שנית, את העדפתו של אותו נתח שבכל זאת מבכר ייצוג אורתודוקסי ליהדותו ניתן להבין בכמה דרכים:

תשובה פשטנית אחת, שאותה אני נוטה לדחות, היא ש'הם מבינים יפה שזו היהדות האמיתית'; תשובה פשטנית אחרת, שגם אותה אני נוטה לדחות, היא ש'זה בגלל המונופול של האורתודוקסיה בישראל' (בתקציבים ובהכרה ממסדית).

מבחינה היסטורית, האתוס הציוני־חילוני הישראלי התגבש בין העלייה הראשונה לשלישית, שרוב חבריהן באו ממזרח אירופה (שם התגוררו 75% מיהודי העולם במפנה המאה). גם במקומות מוצאם וגם בארץ ישראל לא היתה יהדות רפורמית או קונסרבטיבית (שהתפתחה במערב אירופה ולאחר מכן בצפון אמריקה), והם עיצבו את עולמם בין 'הישוב הישן' לבין 'הישוב החדש'. חלקם נחשפו במזרח אירופה ל'חדר מתוקן' ולהשכלה מסורתית לצד האדוקים מחד והציונות מאידך, אך מכל מקום היהדות שאותה דחו (אלו שדחו) היתה היהדות המסורתית של השולחן ערוך.

בהיסטוריה הקרובה יותר, איחוד זרמי החינוך בישראל בשנת 1953 הוביל לביטול זרם העובדים, שהיה הפלטפורמה של החינוך החילוני־ציוני־סוציאליסטי האידיאולוגי. בעוד שהחינוך החרדי (העצמאי ברובו) והדתי־לאומי (תחת המטרייה המגוננת של מועצת החמ"ד) נותרו על כנם כמערכות חינוך אידיאולוגיות ומגזריות, הציבור המסורתי והחילוני (מעל 70% מאזרחי המדינה כיום) לומדים במערכת חינוך שנמנעת באופן כמעט עקרוני מאמירות אידיאולוגיות בשאלות של יהדות.

תשובה נוספת קשורה לכך שהחילונים נדרשים לכך פעמים ספורות בחייהם, ולכן אינם באמת נדרשים לבחירה שאיתה הם יכולים לחיות לאורך זמן. כאן נכנס המוטיב הפסיכולוגי של 'עקרון ההכבדה', או 'קשה – אבל הכי טוב': כלומר שכל עוד איני צריך לסבול יותר מדי מההשלכות – אני רוצה לספר לעצמי שעשיתי את 'הכי טוב' / 'הכי אותנטי' / 'הכי קשה'.

מנגנון פסיכולוגי רב־עוצמה נוסף הוא גיבוש הזהות דרך שלילת האחר. כחלק ממנו, חילונים רבים יעדיפו נציג יהדות שאותו קל להם לדחות ודרכו לאשרר שהיהדות אכן אינה רלוונטית למאה ה-21 ולחייהם. זאת ועוד, בהנחה שמרבית הציבור החילוני חי במרחבי חיים בעלי מאפיינים פרוגרסיביים (כגון: שיוויון מגדרי במקומות העבודה – לפחות ברמת ההצהרה, שיח פוליטיקלי קורקט, אפליה מתקנת למיעוטים, וכדומה), אך גם בהנחה שהאדם הוא יצור מורכב בעל נטיות מגוונות וסותרות, הרי שהייצוג השמרני של היהדות עשוי לאפשר ביטוי של מרכיב שמרני רצסיבי באישיות. (כדוגמת ההתנגדות של ישראלים חילונים רבים לשיוויון מגדרי ולהיעדר מחיצה בבתי כנסת לא־אורתודוקסיים.) כאשר זה אף מושלך על 'אחר', כביכול מה טוב.

חשוב לזכור שמבחינה מעשית, שהשאלה אינה 'איזה סוג יהדות אני רוצה לחיות' אלא 'איזה סוג טקס אני מבקש כעת'. בקריאה נדיבה, ניתן לקרוא שאלה זו כ'מהי היהדות האותנטית יותר בעיניי', למשל מבחינה היסטורית. ולמעשה, זה היה מפתיע אם התשובה לשאלה אחרונה זו לא היתה האורתודוקסיה, משום שבדיוק בנקודה זו מרוכזים רבים ממאמציה: לטפח אצלה ואצל אחרים תודעה שהיא־היא משמרת העבר וממשיכתו. עם התגבשות התגובות השונות למודרנה, זה היה מה שחרטה על דגלה החרדיות (ובמידה משנית גם האורתודוקסיה המודרנית): קפיאה במקום ('חדש אסור מן התורה') ונאמנות מוחלטת לעבר (המדומיין). זאת, בזמן שהזרמים הפרוגרסיביים הכריזו על אמונה בקידמה. לכן, אף שמחקריו של יעקב כ"ץ כבר הראו באופן משכנע שהאורתודוקסיה היא תופעה מודרנית לעילא ולעילא – בכל הקשור לדימוי, הרי שאין פה כלל תחרות, וברור אפוא מדוע זה המצב.

לבסוף, אעיר לגבי הסבר שאותו דחיתי בראשית דבריי, בדבר התקציבים והבלעדיות המוסדית מצד המדינה לאורתודוקסיה. אני דוחה אותו כפשטני מכיוון שההיבטים הללו אינם רק מעצבי תודעה, אלא גם משקפי תודעה – ולכך צריך להידרש (כלומר, מדוע ציבור שרובו אינו אורתודוקסי משמר הלכה למעשה את המונופול האורתודוקסי? והאם הוא אכן עושה זאת?) יש כאן היבטים החורגים עוד מעבר למה שפירטתי עד כה, וקשורים גם לממד הפוליטי, ואיני נכנס אליהם.

חיבורים חדשים?

לסיום, אציין כי אגב גיבוש הדרך הרעיונית הזו, עשויה להתברר מחדש גם החלוקה החברתית, הרעיונית והפוליטית. תחת החלוקה הותיקה ל'משולשי פיצה' מגזריים (חרדי, חילוני, מסורתי, דתי, וכו') והומוגניים־כביכול, מפציעה האפשרות של 'מרכז פיצה' (מונחים שטבעה במבי שלג, וראו על כך כאן וכאן) הכולל את אלה מתוך כל אחד מהמשולשים המעוניינים לכתחילה בשיח חוצה־מגזרים, הפתוחים לבירור דרכם מתוך הפריה הדדית עם השקפות שונות, המבקשים לכתחילה סביבה הטרוגנית במונחים המגזריים הותיקים. בקבוצה זו יש הטרוגניות במובנים הותיקים – אורחות חיים והשקפות בחלק מהשאלות. יש בה הומוגניות במובן אחר – בפתיחות ובאפשרות לשיח. במפה החדשה הזו, ישנם חלקים בציבור הדתי־לאומי שהם קרובים יותר לחלקים בציבור המסורתי ובציבור החילוני מאשר לחלקים אחרים בציבור הדתי־לאומי עצמו – וכך בכל מגזר. מבט מחודש זה משחרר רבים מההתנייה הפבלובית להגן על 'אנ"ש', ומהנטייה להניח־מראש ולחפש את ההבדלים בין 'אנחנו' ל'הם' נתונים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s