אתגרי הנעת אנשים לפעולה: מאמבטיות לילדים ועד בניית המשכן (דברים לפרשת ויקהל, תשפ"ב)

מדי ערב אני עומד בפני אתגר מנהיגותי: הנעת הילדים לארוחת ערב ולאמבטיה. אני נוקט באסטרטגיות הידועות: לשדר שכך שעושים תמיד, לצווֹת, להציע, להתחנן… לפני כמה שבועות, בתום קריאת סיפור ילדים שמתרחש באיטליה, זרקתי לבארי (בן 6): "רוצה לעשות היום מקלחת איטלקית?". ראיתי אותו זוקף אוזן, "מה זה מקלחת איטלקית?," שאל בסקרנות מסוייגת. "קודם כל זו מקלחת, ולא אמבטיה," אילתרתי. "שנית," המשכתי כשראיתי שיש לי קשב, "האיטלקים אוהבים להפוך את הסדר: אז קודם חופפים ראש – ורק אז מסתבנים. ושלישית," העליתי הילוך כשראיתי שהקהל שלי בעניין, "שרים תוך כדי המקלחת את השיר 'בלה צ'או'." זה עשה את העבודה. עם הזמן הוספנו לרפרטואר גם אמבטיה הודית (כשלוקחים את הזמן, אבל רק אם מתחילים בשעה מספיק מוקדמת), ועוד מודלים מהעולם הגדול. (אל דאגה, עוד נשאר מספיק על מה להתווכח…)

לספרות המקצועית שנכתבה בנושא אתגרי הנעת אנשים אפשר להוסיף תובנות מבניית המשכן. בתוך מאות הפסוקים המוקדשים לפרטי הבנייה, בולטת התלהבותו של העם, שמתגייס ומביא עוד ועוד, עד שבעלי המלאכה נזעקים: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר־צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ" (ל"ו, ה). או-אז משה מצווה לחדול, והמקרא חותם באמירה כי "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכׇל־הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר" (ל"ו, ז).

שווה ללמוד מהצלחה כזו.

ראשית, 'השטח' היה מוכן: פרשת עגל הזהב הוכיחה שהעם להוט לתת ביטוי לדחפיו הרוחניים ואולי גם לעשייה משותפת, ונכון לתרום ממיטב זהבו לכך. משה רותם את רחשי לב הציבור, ומתעלם לאפיק ראוי. (על הבדלים בין בניית העגל לבניית המשכן כתבתי בדרשה לפרשה זו בשנה שעברה.) ובכן, עיקרון ראשון: למנף ולתעל – לא לכבות.

בפירוש ה״שפת אמת״ (האדמו"ר מגור) להנחייה של משה, "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'" (ל"ה, ה'), נמצא עוד עיקרון. את המילה ׳מֵאִתְּכֶם׳ הוא דורש: מה-א'–ת' שלכם, כלומר: מכּוּליותכם. ואכן, בשלל החומרים, המלאכות ואופני התרומה המוּצעים לעם (ל"ה, ה'–כ"ט), כל יחיד יכול למצוא אפיק תרומה הולם. מכאן שהעיקרון השני הוא מתן אפשרות לביטוי עצמי.

עיקרון נוסף נמצא בכך שבניית המשכן היא מפעל משותף המגבש את העם. שהאריכות בתיאורי הבנייה ממחישה את חשיבות התהליך – ולא רק התוצר. אז העיקרון השלישי: מתן אפשרות לעם להיות פעיל ושותף בבניית העם עצמו. 

אלא שלפעמים, אפעס, הרתימה מצליחה 'מדי' ומשה נדרש לבלום את העם שנסחף בעודף מוטיבציה. אבל מה בעצם שלילי בהבאת ממון ומלאכות עודפות למשכן?

כיוון לתשובה מציע המלבי"ם: על הבנייה להיעשות בדיוק כפי שהתווה הקב"ה – לא יותר ולא פחות. כיוון אחר, נפשי יותר, מציע שוב ה'שפת אמת': התרומה התבקשה, כזכור, בהתאם ל"נדבת הלב", אך "אותן חכמי לב הרגישו כי מוסיפין יותר מאמיתות נדבת לבם". כלומר, התרומה כבר אינה מגיעה ממוטיבציה נקייה. קל להיסחף אחר הנורמה, ציפיות המנהיג, ההרגשה הטובה, או סתם להגזים מתוך התלהבות. זה הרגע למנהיגות – כזו ששומרת על בני העם מהתבטלות בפני המנהיג ובפני הקולקטיב. ומוסיף ה'שפת אמת' בשם אביו: "כי נדיבות הרצון צריך מנעל ושמירה שלא יתפשט הרצון והחשק לדברים אחרים". כך נסגר מעגל עם העיקרון הראשון: מנהיגות צריכה לא רק לתעל את רחשי לב הציבור מאפיקים פסולים לחיוביים – אלא גם לוודא שהפעולה באפיקים המעוצבים למימוש אותן נטיות, לא תחרוג מגבולותיה ותהפוך גם היא לשלילית.

אם נחזור לשגרת הערב, אפשר להציג את האתגר כך: אחרי ששיכנענו סופסוף את הילדים להיכנס למקלחת האיטלקית, יחכה לנו מסע שכנוע נוסף – שיסכימו לצאת מהאמבטיה… 

[נשלח בעלון 'קולות']