"הזמן מרפא את הכול"? דברים לפרשת וישלח, תשפ"ב

בקבוצה שאיתה אני לומד שאלנו השבוע: "מה קורה לויכוחים ולמחלוקות עם הזמן שחולף והדורות שמתחלפים?". הוזכרו דוגמאות להתרחקות (כגון התרחבות הפערים בין בית הלל ובית שמאי, בהשוואה ליחסים הקרובים יותר של הלל ושמאי עצמם), כמו גם דוגמאות נגדיות להתגברות על פערים (חתימה על הסכמי שלום, וכן דוגמאות ממחלוקות פנים-ישראליות). כשאנחנו יורשים סכסוך כלשהו מהורינו, או אפילו מעצמנו־של־פעם – האם נמשיך אותו, או נפתור אותו?

אולי לא מפתיע שאין דפוס אחד גורף, אלא תלוי איך עובר עלינו הזמן הזה – ובעיקר מה אנחנו עושים איתו.

למפגש המחודש בין יעקב ועשיו, אחרי השנים הארוכות שעשה יעקב בחרן, מגיע עשיו דווקא מפויס. שנים לאחר שנשבע בלבו להרוג את יעקב (בראשית כ"ז, מ"א) – הבכור המנושל מפגין נדיבות מפתיעה: מוחל ליעקב, מפרגן לו על הרכוש הרב שצבר, מסרב (בתחילה לפחות) לקבל את מתנותיו, ומזמין אותו להמשיך יחדיו במסע ולגור יחד.

נראה אפוא שמרחק הזמן עשה טוב לעשיו. אבל הסיפור בין יעקב ועשו, ובעיקר בין צאצאיהם, לא מסתיים פה.

תמונה: Max Pixel

עם חלוף הזמן, צאצאיו של עשיו – מלכי אדום ושושלת עמלק – שבים וניצבים כאויב עקבי של צאצאי יעקב, יריבות שממעוף הציפור ניתן לתמצת כמה ממופעיה העיקריים: עמלק המזנב בבני ישראל ביציאת מצרים (שמות י"ז, ח–ט"ז), והדגשת מצוות מחיית זכר עמלק (דברים כ"ה, י"ז–י"ט); הסירוב העיקש של מלך אדום לאפשר לבני ישראל לעבור בשטחם, בהמשך המסע ממצרים לכנען (במדבר כ', י"ד–כ"א); בחירתו של שאול לא להרוג את אגג מלך עמלק והסרת המלוכה ממנו בעקבות כך (שמואל א ט"ו); גלגולו של עמלק בהמן בן המדתא האגגי (אסתר ג'); מלחמות שלמה המלך עם מלכי אדום (מלכים א י"א); ומלחמות החשמונאים באדומים (מקבים א, ה) עד כדי גיורם בכפייה של האדומים (יוספוס, קדמוניות היהודים, יג). מהיחסים האמביוולנטיים בין מנהיגי בית חשמונאי לבין האדומים צומח גם הורדוס, שבדמותו וביחסם של יהודים אליו מזוקקת אולי יותר מכל השניוּת החריפה שבין קירבה לדחייה.

בלשון המעטה, חלוף הזמן לא פעל כאן בצורה דומה לאופן שבו פעל על עשיו עצמו, אלא החריף את יסוד המחלוקת והריחוק.

ההשתלשלות ההיסטורית הזו השפיעה בתורהּ גם על חז"ל ועל פרשני התנ"ך לאורך הדורות, שזיהו את עשיו עם מלכות רומי הרשעה, וחלקם טרחו ופירשו לאחור בעקביות גם את דמותו של עשיו באור שלילי. לדוגמה, בהקשר למפגש האחים בפרשתנו, מעיר רש"י כי "בְּיָדוּעַ שֶׁעֵשָׂו שׂוֹנֵא לְיַעֲקֹב", וכן אומר רבי ינאי כי "אַרְבַּע מֵאוֹת רָאשֵׁי גְּיָסוֹת הָיוּ עִמּוֹ" (בראשית רבה ע"ה, י"ב).

אך לצד הדנים את עשיו לחובה, ישנם גם הדנים אותו לזכות. הנה נכדו של רש"י, הרשב"ם, סבור דווקא כי שליחי יעקב התרשמו אחרת לגמרי מעשיו, ומקביל זאת למפגש המחודש של משה ואהרון(!): "ומצאת חן בעיניו כאשר אמרת, וגם הנה הוא, מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו אותך, הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו לכבודך, זהו עיקר פשוטו וכן גם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו." וכן כותב הנצי"ב מוולוז'ין, בעל פירוש 'העמק דבר': "וכן לדורות, בשעה שזרע עשו מתעוררים ברוח טהרה להכיר את זרע ישראל ומעלתם – אז גם אנחנו מתעוררים להכיר את עשו כי אחינו הוא".

מצאנו למדים שאמנם לפעמים, כמאמר המשורר "הזמן מרפא את הכול", ועוד מה שנאמר "הזמן עושה את שלו, והוא מזור לכל שכואב". אבל זה תלוי בנכונותנו לתת לכאב לדעוך, ולעשות עבודה עם עצמנו. אחרת, הזמן עלול להחריף את המחלוקות ולהעצים אותן לכדי דמוניזציה ומלחמות.

[פורסם בעלון 'קולות']

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s