הספד לפרופ' אליעזר שביד

דברים שנכתבו בעקבות הלווייתו, י"ח בשבט תשפ"ב, 20.1.2022. (מועלים כאן ביום השִבְעה)

ההספד שלא נשאתי הבוקר.

בבית העלמין בגבעת שאול בירושלים, ליווינו הבוקר בדרכו האחרונה את פרופ' אליעזר שביד.
"צדיקים במיתתם נקראים חיים", אמרו חז"ל, במידה רבה של צדק לגבי אלה שתורתם צרורה בצרור החיים. ואני הקטן רוצה להעז ולהציע שעם לכתו, ניתן לשביד הכרה בתפקיד האמיתי שהוא מילא בחיים הציבוריים בישראל, יותר מאשר אקדמאי: רב.

רב ישראלי, אם תרצו, וכדי לא להיכנס לויכוחי ניכוס בין זרמים.
עבורי, הוא הרב פרופ' אליעזר שביד, זכרו לברכה.

עמדנו שם הבוקר, בזמן ההספדים, לצד עשרות תלמידים צעירים ממכינות ובתי-מדרש ששואבים מרוחו של שביד. שמענו את ההספדים של תלמידיו ורעיו, בני הדור שלפנינו, וחשבתי ביני לבין עצמי שאם הייתי עולה לומר דבר-מה, כאחד מהדור הצעיר, הייתי אומר רק שני דברים.

הדבר הראשון הוא שאחת המתנות הגדולות שהעניק לנו הרב פרופ' שביד היא חוסר-היכולת לשייך אותו באופן מובהק למחנה/שבט כזה או אחר בחברה הישראלית. זו מתנה קצת חמקמקה, כי יותר משהיא כתובה באופן ברור באחד מעשרות ספריו – היא מובלעת בהם כחוט השני, וניכרת מתוך ההתבוננות במכלול פועלו ובחייו עצמם. שביד הציב דגם חי לעיצוב חיי רוח שאינם כפופים למה שמצופה מהשתייכות למגזר חילוני/דתי/אחר, ובכך הזמין גם אותנו לעשות זאת – לפחות את מי שזהו מבנה נפשו. כך לדוגמה הוא מתייחס לכך באחד המקומות:

"אם רק נרשה לעצמנו להשתחרר מן ההשפעה של מסגרות השייכות הציבוריות, המזהות אותנו חד־משמעית עם מחנה זה או אחר, והמתְנות אותנו לראייה עצמית סטריאוטיפית, ניווכח שהמחוג המראה את מגמות חיינו, אפילו בהכרעות של חיי יום־יום, לעולם אינו נמצא בתנוחה קבועה. הוא רותת ומתנודד, ולפעמים גם קופץ מצד אל צד. […] כשאין מכירים בשכנות שבין שני העולמות הללו, בשיקופם זה את זה ובפתיחות הגבול שביניהם, לא רק מתעלמים מן הברירה האחרת, המגדירה את השקפת־עולמנו בתחום האינטלקטואלי, אלא גם מן הרקמה העדינה ביותר של החווייה האנושית."

'היהדות והתרבות החילונית', 1981, עמ' 237

הדבר השני הוא שבשבעים שנות כתיבתו (היינו כחולמים…), אני מדמיין את שביד כמי שהלך וקרא בקול גדול לבני ובנות החברה הישראלית כולה, ולחלקיה החילוניים בפרט, לקחת חלק פעיל יותר במורשת עַמם. וכמחנך גדול, קריאתו היתה כפולה: ראשית, דעו שיש לכם חלק, שאתם לא נדרשים "לחזור בתשובה", או לקבל עליכם אמונות תיאולוגיות או כל דבר מסוג זה. ושלא ימכרו לכם שיש תנאים כאלה – שלעתים קרובות זו דרך מתחכמת להשאיר אתכם צופים מן הצד; ושנית, אם זה עורר את סקרנותכם, אז עכשיו דעו שבכל זאת נדרש מכם מאמץ: לא של פרקטיקה הלכתית, לא של אמונות מטאפיזיות, אבל כן של השקעת עצמכם בתוך העם היהודי ומורשתו, כדי להיבנות מהם ולהמשיך לבנות אותם.
וכך חתם את אחד ממאמריו הראשונים על הנושא, בגיל 24(!):

"השקפת עולמה של היהדות היא מה שחושבים בני העם היהודי, ואין הם אנוסים לחשוב דבר אחד דוקא. רשאים הם לחשוב כל אשר יעלה על דעתם, ובלבד שיהיו שתולים אצל מעינות תרבותה ושותים את מימיה. אם יחשבו עברית, וימשיכו את יצירת העברית, ואשר יצרו קודמיהם יחיה בלבם ובהכרתם תהיה כל מחשבתם תמיד בגדר יהדות. דרכו של הנער הישראלי אל מסורת אבותיו פתוחה לפניו, איפוא, ושום סייג של השקפת עולם אינו חוסם אותם. רשאי הוא לחשוב את אשר הוא חושב ולהאמין באשר יאמין, הוא יהיה שייך ליהדות אם יגדל מתוכה. ודאי תנאי ראשון הוא שתהיה זיקה ממשית, חיונית, בינו לבין מסורת אבותיו, כזיקת הבן לבית אבותיו, אך אם זיקה כזאת קיימת, והיא קיימת, כפי שראינו, הרי דרך התחיה התרבותית פתוחה לפניו."

"תרבות והשקפת עולם", 'הפועל הצעיר' 45 (1953), עמ' 9

אבל את כל זה כמובן לא אמרתי שם הבוקר.
מה שכן, בעוד המחשבות הללו מרחפות בראשי, עם תום ההספדים ואמירת קדיש האבלים, ניגשו להוציא את הנפטר מבית ההספדים לכיוון מסע הלוויה. פתאום סימן לי הבחור הצעיר מהחברא קדישא, שאתן יד לאלונקה. אז בדרך אחרת, לא מילולית, זכיתי לחלוק עוד כבוד אחרון לאחד מגדולי מוריי.

במידה רבה, שביד זכה כבר בחייו לראות את פועלם של תלמידיו, ואת תלמידי-תלמידיו. אני מקווה שבשנותיו האחרונות הוא שאב מכך סיפוק ותחושת הגשמה. אלה מבינינו שרואים חשיבות ומשמעות בדרכים שסלל, צריכים להמשיך בהן בחריצות ובאמונה. לא 'בשבילו', אלא כי יש אמת בדרכים הללו ורלוונטיות לקיומנו כאנשים, כיהודים, כישראלים, כיום.
הרב פרופ' אליעזר שביד, תודה על הכול, ותהיינה תורתך ונשמתך צרורות בצרורנו, בצרור החיים.

אחרית דבר: בעקבות ניחום האבלים

בביתם ברחוב ישי 11 באבו-תור, המשקיף על נוף פנורמי מרהיב של העיר העתיקה, קיבלה סבינה במאור פנים את המנחמים בשִבְעה. מכל אחד שנכנס והתיישב, ביקשה שיספר סיפור, זיכרון, משהו ממה שמביא אותו/ה לפה. ועל הסיפורים הללו הוסיפה ותיבלה ברשמים משלה מחייהם המשותפים הארוכים.

התלבטתי מה לומר, ולבסוף שיתפתי בשתי חוויות שהיו לי מהמפגש עם שביד ושלגביהן הרגשתי "הו, אפשר לנשום. הגעתי."

כמי שנמצא בעולם בתי המדרש בערך עשור וחצי, וגדל בחינוך הממלכתי, אני מתוסכל לרוב מכך שמרבית המלמדים/ות והמובילים/ות של הארגונים הללו גדלו בחינוך הדתי. הם ראויים ונהדרים, הבעיה אינה בהם – אלא בחולשה היחסית של הצמחת תלמידי/ות חכמים/ות שלא גדלו בבני עקיבא (בסדר, או בצופים הדתיים). על רקע זה, היתה משמעות מיוחדת למפגש עם דמותו של שביד, שהקרין נינוחות ועוצמה כה רבות של בן־בית בתוך התרבות היהודית לכל דורותיה ואגפיה. זה היה רגע ראשון של "אה, אז זה אפשרי."

החוויה השנייה היא במידה רבה הפוכה לראשונה, או משלימה אותה. כפי שכתבתי גם בדברים למעלה, את שביד הרבה פחות עניינה "ספירת כיסויי ראש", והוא לא נטה ללכת שבי אחרי החלוקה הסוציולוגית לשבטים ולמגזרים. כשפגשתי את הרעיונות הללו שלו, אחרי סיבוב רעיוני וזהותי שלי במחוזות החילוניות המהותנית, זה היה רגע נוסף של "הו, תודה על זה. לא חייבים להשתבלל לתוך מגירה או לתת לזנב (הסוציולוגי) לקשקש בכלב (מבנה הנפש, הרוח והזהות)."