רגב בן דוד[1]
[פורסם בכתב־העת כיכר העיר: בימה ליהדות ישראלית, גיליון 2: השבת והחיים (תשע"ח), עמ' 47–55]
"ההלכה והאגדה אינן באמת אף הן אלא שתים שהן אחת, שני פנים של בריה אחת. היחס שבין זו לזו הוא כיחס שבין המלה למחשבה ולהרגשה או כיחס שבין המעשה והצורה המוחשית ובין המלה. ההלכה היא גיבושה, תמציתה האחרונה והמוכרחת של האגדה; האגדה היא היתוכה של ההלכה. […] בעיקר הלכה אנו עסוקים כאן, הלכה בתור כלל גדול, בתור צורה מוחשית ומסוימת לחיים ממשיים, חיים שאינם פורחים באויר ותלויים ברפיון של הרגשות ומימרות נאות בלבד, אלא שיש להם גם גוף ודמות הגוף נאים. והלכה כזו, אני אומר, אינה אלא המשכה המוכרח, "סיפא דקרא" של האגדה. גדולה אגדה – שמביאה לידי הלכה."
[ח"נ ביאליק, "הלכה ואגדה", 1917]
השנה, 2017, מלאו מאה שנים לפרסום מסתו המונומנטלית של ח"נ ביאליק, "הלכה ואגדה". האופן שבו הוא עושה שימוש במונחים הללו הוא יצירתי ואינו השימוש המוכר לרובנו: אצל ביאליק, ה'אגדה' היא ביטויה היצירתי, הרוחני, המופשט של השאיפה האנושית, וה'הלכה' היא גילומה המוחשי, המעשי, המוצק של האגדה. אם נרצה, כמו רעיונות ומעשים, השראה ונורמות, התרוממות וחובה. ביאליק מצביע על כך שההלכה והאגדה הן במהותן שני פנים של בריה אחת, ועקרונית אמורות להוליד זו את זו ברצף מתמשך. אלא שהקשר הזה התרופף, וקיימות 'אגדות' ללא הלכה, ו'הלכות' ללא אגדה.
אם נקשיב היום לשיח הציבורי סביבנו, נראה שזו אבחנה מדויקת ליחס כלפי השבת במגזרים השונים בחברה: רבים מקרב 'שומרים השבת' מרגישים שהיא טכנית ואף לעתים מעיקה עליהם; מנגד, רבים מקרב 'זוכרי השבת' מחפשים דרכים להגיע למהויות עמוקות ונשגבות, אך חסרים פרקטיקות. מאה שנים אחרי פרסום המאמר, תביעתו הגדולה – לחבר מחדש את הקשר שנותק בין שני מצבי הצבירה הללו – עודנה מהדהדת בחלל האוויר. מבט מעמיק דרך מושגיו של ביאליק יכול להניח יסודות לחידוש חיוּתהּ של השבת מתוך רוחה־שלה עצמה, כפי שהועברה אלינו במורשת הדורות.
"לבני־ישראל יש יצירה נהדרה שלו – יום קדוש ונעלה, "שבת המלכה". בדמיון העם היתה לנפש חיה בעלת גוף ודמות הגוף, כלילת זוהר ויופי. […] מי יאמר, מי יכריע, יציר כפיה של מי היא, על ידי מי היתה למה שהיתה: על ידי ההלכה, או על ידי האגדה?" (ביאליק, שם)
על האדם המבקש ללמוד את קדושת היום מוטלת המשימה לצלול אל עושר הכתבים היהודיים הקיימים העוסקים בשבת. הכתבים הללו כוללים דקדוקי הלכות וציוויי "עשה" ו"לא תעשה" כמו גם הגות מלאת שאר־רוח ורגש. נקודת המוצא שלנו היא שהמרכיבים הללו נולדים זה מתוך זה בתהליך ספירָלי: שפסיקת ההלכה אינה רק טכנית או פורמליסטית אלא גם נובעת משיקולים של "רוח השבת"; שרוח זו מתעצבת מתוך פרטי ההלכות; וחוזר חלילה.
מלאכת ההרכבה של הלכה ואגדה תובעת מאיתנו אפוא לזקק רעיונות גדולים מתוך פרטי ההלכות, כמו גם לעמת את עצמנו עם השאלה אילו הלכות צריכות להיגזר מתוך הרעיונות שלנו. בשוּרות הבאות אני מבקש להציע זיקוק של שש אפשרויות שונות ל"אגדות", או לטעמים רעיוניים של השבת, הנובעים מתוך המכלול שהוא מורשת השבת שהועברה אלינו בירושת הדורות.[2] הרעיונות הללו יכולים להוות אבן־פינה ביצירה של שבת מחודשת, הממשיכה את הרצף הקודם לנו. בהתאם לתנועה הטבעית, אחרי זיקוק של "אגדה" תידרש הגדרה של "הלכה" המיישמת אותה הלכה למעשה בחיינו.
ששת הרעיונות הם: (א) היפוך הבריאה (מנוחה לעולם מאיתנו); (ב) היפוך העבדות (חירות / מנוחה לעצמנו מהעולם); (ג) היפוך השגרה; (ד) עונג (מִקסוּם האושר האישי והחברתי); (ה) "לִשְמָהּ" (חוויה של להיות בָּרֶגע); (ו) ביחד (זמן של אינטראקציות בינאישיות).[3] נרחיב כעת על כל אחד מהם.
היפוך הבריאה ("שבת של מנוחה לעולם מאיתנו")
זהו אחד הטעמים המוכרים ביותר, והוא מצוין במפורש בעשרת הדברות של ספר שמות: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ; שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ; וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, לַה' אֱלֹהֶיךָ: לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ; כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל כֵּן, בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ." (שמות כ, ז–י)
בסיסו של טעם זה הוא הימנעות מכל פעולה על העולם בשבת (ובניסוחו של אברהם יהושע השל, "להבין שהעולם כבר נברא וישרוד גם ללא עזרת האדם […] שישה ימים אנו מנסים להשתלט על העולם, וביום השביעי עלינו להשכיל לשלוט בעצמיותנו").[4] המסורת היהודית פיתחה את טעם "ועשית כל מלאכתך" בדרך ספציפית של פרשנות המונחים "מלאכה" ו"מלאכת מחשבת" בכיוון של ל"ט אבות מלאכה ותולדותיהן[5] – וזאת על בסיס מלאכות בניית המשכן.
עקרון מתן המנוחה לבריאה הוא רלוונטי גם לימינו, וכשאנו בוחנים משמעויות אפשריות ליישומו, תוך מודעות לבחירות הפרשניות של התורה שבעל־פה יחד עם חירות פרשנית המסורה בידינו, ניתן להציע למשל עקרון של הימנעות מיצירת דברים חדשים בעולם או מזעור השינויים שאנו עושים בעולם ביום הזה. ההלכה שתצא מ'אגדה' זו עשויה להיות מרחיקת־לכת יותר מאשר ההלכה הקיימת – כי נידרש להגדרות של "יצירה" או "שינוי". למשל, יתכן שהכנת האוכל מראש תכלול אף איסור הכנת סלט בשבת, כי חיתוך ירקות אולי לא מהווה מלאכה לפי הפרשנות ההלכתית הקיימת, אבל יתכן שנכריע שהוא כן משנה ויוצר דברים בעולם לפי מושגינו.
היפוך העבדות (שבת של בני חורין / של מנוחה לעצמנו מהעולם)
גם טעם זה מוכר היטב, ומצוין במפורש בעשרת הדברות של ספר דברים: "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, ה' אֱלֹהֶיךָ; שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ; וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, לַה' אֱלֹהֶיךָ: לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ; וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל כֵּן, צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת." (דברים ה, יא–יד)
בסיסו של טעם זה הוא חגיגת חירותנו מתוך זיכרון העבדות והיציאה לחופשי – והעובדה שחגיגה זו כוללת בתוכה גם את יישומה על כל בני ביתנו היא מעוררת השראה. כאן איסור מלאכה הוא בהקשר של עבדות, ולפיכך "מלאכה" מתפרשת בהתאם. פיתוח טעם זה יצריך הגדרה של מהי מלאכה בהקשר של עבדות, ויישום של "איסור מלאכה" זה הן על עצמנו והן על הסרים למרותנו.
משמעות אפשרית אחת היא לקשר את 'מלאכה/עבדות' לעבודה (במובן של work/job), ולפיכך להימנע מכל מגע בהיבטים הקשורים לעבודתנו הרגילה – ובהתאם, להימנע מהנאה מעבודה של אדם אחר. יש להדגיש שההלכה היוצאת מ'אגדה' זו היא שוב מרחיקת־לכת יותר מההלכה הקיימת, כי לפי המוצע כאן אין ליהנות, למשל, מעבודה של מלצרים – יהודים או לא־יהודים – גם במקרה של מלון שומר שבת כהלכה.
משמעות אפשרית אחרת היא לתת לעצמנו מנוחה מהעולם, וזהו כמובן הצד השני של המטבע ביחס לטעם הראשון שהוזכר לעיל. בניסוחו של השל: "השבת היא יום של שביתת־נשק במלחמת הקיום האכזרית המתנהלת בעולם הזה. יום של הפוגה בכל החזיתות: האישיוֹת והחברתיות, בין אדם לחברו, בין אדם לטבע ובין אדם לעצמו. החזקת כספים בשבת נתפשת כחילול הקודש, כי פעולה מסוג זה משקפת את אובדן עצמאות האדם בפני האליל המרכזי של העולם. היום השביעי הוא כיציאת מצרים – כי ביום זה יוצא האדם מתחת לעול המתחים של חיי היומיום."
יישום אחד מתבקש של פרשנות זו, בעולם של ימינו, הוא לתת לעצמנו מנוחה מהסמארטפונים ש'מפעילים' אותנו ופועלים עלינו לאורך כל השבוע. אכן, רבים כבר מיישמים "שבת ללא מסכים" מסיבות אלה.
ניתן להציע גם גרסה מרוככת של מודל זה, הנוטה יותר לכיוון של "שבת של בני חורין". בגרסה זו, במקום להימנע לחלוטין ממסכים, עושים בשבת שימוש מיוחד בטלויזיות, במחשבים ובטלפונים הסלולאריים: שימוש שבו אנחנו בוחרים מה לקבל מהם ומתי, ולא אחרים קובעים עבורנו (זה מכונה שימוש "במשיכה" ולא "בדחיפה"). כבני־חורין, נוכל להשתמש באותם מכשירים לצפייה בסדרות ובסרטים או לקריאה בדברים לבחירתנו, אך המכשירים לא 'יפעילו' אותנו – כלומר הם לא יצלצלו, לא 'ידחפו' לנו נוטיפיקיישנז, ואנו לא נהיה 'סבילים' אל מול הפיד של הפייסבוק, מול הודעות אתרי החדשות או מול לוח השידורים של ערוץ זה או אחר, שנקבע בידי אחרים עבורנו.
לבסוף, פיתוחו של טעם זה מצריך גם הגדרה של מהי 'חירות', ולכך מוצעים פירושים שונים ואף מנוגדים: יהיה מי שיבקש לטעון שחירות היא לא להטיל על עצמי כל מגבלה, ולהיות מסוגל לעשות בכל רגע נתון את מה שלבי חפץ; מנגד יהיה מי שיטען שחירות אמיתית היא שחרור מהתשוקות הרגעיות או מהאילוצים שמכתיבים את פעולתנו, כך שמתאפשר לנו לבטא את רצונותינו העמוקים יותר. זהו דיון פילוסופי ותיק ומסועף, ואין כוונתי כאן לפתח אותו, אלא רק להצביע על כיווני הדיון והפיתוח האפשריים של טעם זה לשבת.
היפוך השגרה (שבת של שינוי)
גם טעם זה מוכר היטב לרבים משומרי ומזוכרי השבת, והוא מתמצה בביטוי "בשינוי" (במלעיל): בשבת אנחנו נמנעים מלעשות את מה שאנחנו רגילים לעשות, נוהגים שלא "כדרכנו", משנים את השגרה שלנו.
דברי הנביא ישעיהו, הנאמרים בחלק מהבתים בקידוש של שבת בבוקר, מהווים ביסוס אפשרי לטעם זה: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי; וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר; אָז, תִּתְעַנַּג עַל ה', וְהִרְכַּבְתִּיךָ, עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ, נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה', דִּבֵּר." (ישעיה נח, יג–יד) "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ" – מלשון "הרגלך", וכך גם "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ". זאת ועוד, אחת המשמעויות המרכזיות של "קדוש" היא "נבדל / אחר / מיוחד" – ועל כן משמעות "שבת קודש" או "יוֹם קָדְשִׁי" בהקשר הנוכחי היא שמעשינו בה נבדלים ממעשינו ביתר ימות השבוע.
משמעויות אפשריות של טעם זה יכולות להיות עיסוק בדברים שחשובים לנו ושאליהם אנחנו מתקשים להגיע במהלך השבוע. זה יכול להיות תחביבים, פעילויות מסוימות עם המשפחה הקרובה, לראות את המשפחה המורחבת, חברים, וכדומה.
משמעות אחרת נוגעת לא לתוכן הפעילויות אלא דווקא לחוויית הזמן: מי שמנהל את זמנו בקפדנות במהלך השבוע, עשוי להחליט בשבת דווקא לא "להספיק" לעשות הרבה דברים של פנאי, אלא דווקא לקחת את הזמן בנחת.
ניתן אף לראות בטעם זה הזמנה "לצאת מגדרנו" ולעשות דברים חדשים. זו הזמנה תמידית להסתכלות רעננה, לבחינה מחדש של הרגלינו ושגרתנו, והיא גם תורמת למניעת השתעבדותנו לשגרה.
שבת של עונג (מִקסוּם האושר האישי והחברתי)
הרעיון של 'עונג שבת', המושרש עמוק במסורת היהודית, מבטא הזמנה ברורה להגברת חווית הטוב. כמובן שפיתוח טעם זה מצריך הגדרה של "עונג", ולמשל בחירת מינונים בין עונג גשמי לעונג רוחני, בין הנאה פרטית לבין הנאה חברתית, ועוד.
מדרש מאלף על רבי עקיבא חושף את הפן האוטונומי והסובייקטיבי של הגדרת "עונג": רַ' עֲקִיבָא הָיָה יוֹשֵׁב וּבוֹכֶה בְּשַׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּנוּ, לִמַּדְתָּנוּ "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג"! (ישעיה נח, יג). אָמַר לָהֶם: זֶה עֹנֶג שֶׁלִּי. (מדרש המצוטט בשיבולי הלקט, שבת, צג)
"זה עונג שלי!" הוא קובע לנוכח ביקורתם של תלמידיו על בכיו, שנראה להם כמנוגד לעונג. ביאליק הציע פרשנות משלו לאופן שבו בכי זה היווה עונג, כאשר כתב (שוב ב"הלכה ואגדה") בהתייחס למדרש הזה: "הבוכה בשבת להקל צערו – זהו עונג שבת שלו". ניתן כמובן לשער גם הסברים אחרים; אך בעיקר בולטת כאן הדגשתו של ר' עקיבא שהוא־הוא המגדיר מה נכנס בגדר "עונג שבת" שלו.
יישום של טעם זה לשבת משמעו, למשל, שהבחירה אם לקרוא מאמר לצרכי לימודים/עבודה בשבת תתקבל לא באופן גורף ומלכתחילה, אלא בהתאם לתחושה המתלווה לקריאה זו באותה שבת ספציפית.
"לִשְמָהּ" (חוויה של להיות בָּרֶגע, לעשות דברים לשם עצמם / שבת של "אני־אתה")
ההלכה מדגישה שאין להכין משבת לחול, ואף אין לתכנן בשבת את הדברים שאותם נעשה אחרי השבת. אחד הרעיונות המרכזיים שניתן למצוא מאחורי גדרים אלה הוא להימצא בָּרגע. המוטיבים הללו, המוכרים לחלקנו כיום מתורות המזרח ומפרקטיקות מדיטטיביות למיניהן, מצויים באופן ברור ברוח השבת המעוצבת בידי ההלכה.
יישום של טעם זה לשבת עשוי לכלול, למשל, הימנעות מקריאה של חומרים בשבת שהם לשם דברים שעלינו לעשות בהמשך, אלא יישום של "קריאה לשמה" בלבד. כך נוצרת אולי קטגוריה של "ספרי שבת" ועוד.
רוח הדברים המכוונת אותנו שלא לעשות פעולות בשבת המכוונות לזמן שאינו שבת תואמת את הקריאה להיות באינטראקציה עם אנשים שלא על מנת להשיג מהם תועלת אחרת מלבד אותה אינטראקציה עצמה. אם מרחיבים את הרעיון הזה לכלל האינטראקציות שלנו בשבת, מתוך הגותו הדיאלוגית של בובר ניתן לראות בשבת הזמנה לשיח אנטי־מכשירני של "אני־אתה".[6] בשפתו של בובר, קשר מכשירני (נצלני) בין האדם לסביבתו הוא קשר של "אני־לז", שבו האדם מתייחס רק לפן מסוים בסביבתו (למשל הפן שממנו הוא מפיק תועלת); לעומת זאת, קשר של "אני־אתה" הוא כזה שבו האדם חווה זיקה ממשית לסביבתו, וחווה אותה על כל מלאותה. שבת, בתפיסה זו, היא הזמנה לפגוש את כל סביבתנו בצורה לא תועלתנית; לעשות דברים לשם עצמם ולא לשם מטרות אחרות.
רעיון זה מקבל גיבוי גם מהמונח "שבת קודש" או "קדושה" כאשר אנו מפרשים אותה ברוח הביטוי "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד" (מתוך התפילה) – כלומר, משמעות ההגדרה של דבר־מה כ"קודש" היא ש"אין לנו רשות להשתמש בו".
ביחד (שבת של אינטראקציות בינאישיות)
כידוע, בתורה עצמה ישנם ציוויים בודדים בלבד לגבי השבת (שפותחו בידי חז"ל להיקף מפואר של הלכות שבת).[7] אחד מהם הוא "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַליֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות טז, כט). במציאות המקראית, ללא עיתונים ומוספי שבת מורחבים (ובוודאי ללא אמצעי תקשורת), משמעות הציווי היתה לשהות במאהל, ולבלות זמן עם בני המשפחה הקרובה והמורחבת. טעם זה של השבת מדגיש את הערך המשפחתי והחברתי של הימצאות ביחד, "co-being". בימינו, לעתים קרובות המשפחה והחברים הם דווקא המעגלים שאיתם רוב השבוע לא יוצא לנו כמעט לשהות.
ההלכות שייצאו מ'אגדה' זו של שבת יכוונו להגביר את האינטראקציה ולהרבות בפעילויות שנעשות ביחד – בין אם זה משחקי קופסה או צפייה בסרטים ביחד. התנהגויות אינדיבידואליסטיות – משימוש בסמארטפונים ועד לקריאה אינדיבידואלית ואינטנסיבית בעיתוני השבת על שלל מוספיהם – מרחיקות מהשגת המטרה המבוקשת כאן.
ראוי לציין שניתן גם להציע פרשנות הפוכה לאותו טעם: בגישה זו, שימוש מושכל בטכנולוגיה יכול דווקא לסייע לנו במקרים מסוימים בטיפוח אינטראקציות וחוויית 'ביחד' – למשל במקרה של קרוב־משפחה שלא נמצא פיזית עם יתר המשפחה. שיחת וידיאו או שיחת טלפון ארוכה עם אדם אהוב יכולים לסייע ל'ביחד' גם כאשר לא נמצאים באותו מקום במהלך השבת.
סיכום
הדפוס
שעליו הצביע ח"נ ביאליק, 'הלכה' ו'אגדה' שמולידות זו את זו, מייצר בסיס מושגי
להתחדשות החשיבה על השבת בימינו. הלימוד בהלכות השבת ובהגות שנכתבה עליה לאורך
הדורות מהווה בסיס לזיקוק של 'אגדות' או רעיונות שאותם אנו עשויים לבקש להשיג
באמצעות השבת – ואת אותן 'אגדות' נפרוט לפרקטיקות ('הלכות') שיאפשרו את מימושן
בפועל. לעיל הוצעו, כדוגמה, שש 'אגדות' וכיוונים אפשריים ל'הלכות'. השבת המודרנית,
כמו כל יצירה יהודית בהיסטוריה, צריכה להיות מפעל של רבים – וזוהי הזמנה לרבים
אחרים לקחת חלק בשיח.
[1] המחשבות המובאות כאן הן מסקנותיי האישיות מתוך הלמידה בבית המדרש של 'עין פרת' – המדרשה באלון במהלך שנת התשע"ו, שלאורכה עסקנו בשבת כנושא המרכזי. אני מודה לתלמידותיי ולתלמידיי במחזורים כ"א ו־כ"ב של תוכנית 'מבוע' על השותפות בלמידה.
[2] הבהרה אחת אולי נדרשת עוד בטרם נתחיל: מובן שההלכה לא התפתחה כפילוסופיה, והשולחן־ערוך אינו מבקש ליישם את הרעיונות הללו במלואם (בין היתר כי חלקם סותרים אלה את אלה); על כן, איני עושה כאן סנגוריה על הלכות שבת כביכול בטענה שהן מיישמות רעיון פילוסופי זה או אחר, כשם שמצד שני איני בא אליהן בטענות על כך שאינן מיישמות רעיון כזה. אני טוען שהרעיונות הללו מקופלים בתוך ההלכות בערבוביה, ושזיקוק הרעיונות יכול לאפשר למעוניינים בכך בחירה מחודשת בטעם (או טעמים) של שבת, שמתוכם ינבעו פרקטיקות.
[3] על יצירתו של מודל שביעי בחרנו לוותר…
[4] אברהם יהושע השל, השבת: ומשמעותה לאדם בן־זמננו (תר' אלכסנדר אבן חן, ידיעות אחרונות, 2003, עמ' 33.
[5] ראו משנה, שבת, ז ב.
[6] מרדכי מרטין בובר, אני ואתה, תר' א. פלשמן, מוסד ביאליק.
[7] ראו משנה, חגיגה, א ח ("כהררים התלויין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות")
יהדות מורשתית 