גיליון 8 של כתב העת 'מוזה' ראה אור, ובו מאמר שלי על אפשרות הפרשנות והחילון בהקשר היהודי־ישראלי. בין אם יצא לכם לעסוק במכתבו של גרשם שלום לפרנץ רוזנצווייג על סכנות החילון של השפה, ובין אם סתם תהיתם בעצמכם או שמעתם את הטענה שלא ניתן לאורך זמן 'לחלן' מונחים בשפה העברית כי מקורם בתחום הקודש – אולי תמצאו עניין בניתוח הזה.
(אזהרת ספוילר: מקור המונחים הוא לא תמיד מה שמניחים שהוא, וזה משליך על מה אפשר ואי־אפשר לעשות איתם)
שאלה למחשבה בזמן הקריאה: אם מי שמציין שבת באופן חילוני קשור בעל־כרחו למקורה הדתי של השבת; או אם מי שנאבק למען תקומת עם ישראל בארצו למעשה מאשרר את קיומו של הקב"ה ואת ההבטחה האלוקית (כפי שטען רוטמן בראיון לדניאל דושי) – אז האם גם מי שמפריד בין בשר לחלב קשור בעל־כרחו למקורות הפגאניים של המנהג הזה (לפי הרמב"ם)? וכנ"ל מי שנמנע מהקפת פאת הראש (הרמב"ם, גם ב'משנה תורה')? ומי שמתפלל שלוש תפילות ביום – קשור לקורבנות שאותם הן החליפו, ולכן גם לפולחן העבודה הזרה שאותו החליפו הקורבנות (שוב לפי הרמב"ם)?
יהדות מורשתית 