את תיקון ליל שבועות שאחרי השבעה באוקטובר בחרנו להקדיש לנושא של קריסת קונספציות. המסקנות שלי מתוך המחקר על ברל היו גם השראה לבחירת הנושא הזה באופן כללי, וגם נושא ההרצאה הקצרה שלי באירוע. (זה היה באירוע של מוזיאון 'אנו' ומרכז 'קורת' באוניברסיטת תל־אביב, שהיתה לי הזכות להיות מלגאי שלו במסגרת הדוקטורט)
אני מעלה את ההרצאה בעיכוב־מה, מפאת האירועים של השנתיים האחרונות, אבל נדמה לי שהנושא עדיין רלוונטי.
אם אהבתם משהו מהציטוטים, אז אני מצרף כאן את הפסקאות שנכללו במצגת, לשם נוחות השימוש. יותר ממוזמנים לקחת ולהשתמש.
"המהפכנות הפרימיטיבית, המאמינה בהריסה כוללת כתרופה מושלמת לכל הפורענות החברתית, מזכירה בכמה מגילוייה את הילד בגיל מסוים, כשהוא מבקש לגלות את יכלתו ולחדור לתוך־תוכם של דברים על ידי שבירת צעצועיו. כנגד המהפכנות הפרימיטיבית הזאת מעמידה תנועתנו, מטבע ברייתה, את המהפכנות הקונסטרוקטיבית. אף זו איננה משלימה כל־שהוא עם ליקויי העולם הקיים, ורואה את הצורך במהפכה לכל עומקה, אלא שהיא יודעת עד מה מוגבל כוחה היוצר של ההרסנות, והיא מכוונת את מאמציה במגמת הבניה, שרק היא מבטיחה את ערך המהפכה. המהפכנות הקונסטרוקטיבית שלנו איננה יכולה להתגדר בבנין משקי בלבד. היא מוכרחה להקיף את כל חיינו ולהטביע את חותמה על דרכנו בהוי ובתרבות."
– ברל כצנלסון, "במבחן" [אב תרצ"ד], כתבים, ו, עמ' 389
"אני זוכר שבזמן יצירת 'אחדות־העבודה' [1919], כאשר נפגשנו עם חברים שונים, אשר ראו את עצמם נציגי הסוציאליזם האמיתי, לא כמונו, הם אמרו לנו: מה זאת אומרת, מה אתם עושים? במקום לנהל מלחמת־מעמדות בארץ אתם עושים קבוצות, בתוך משטר קפיטליסטי זה אתם בונים דברים? והיה ידוע בכל הספרות הסוציאליסטית המדעית שמי שהולך לבנות תאים קואופרטיביים או סוציאליסטיים בתוך המשטר הקפיטליסטי, הוא מוציא את זמנו לבטלה. וזהו הרפורמיזם, אשר במקום ללכת ולהגשים את עניני הפועלים על ידי מלחמת־מעמדות, על ידי בריקדות, על ידי שביתות וכדומה – הוא הולך ומנסה ליצור איזה מפעלים קונסטרוקטיביים."
– ברל כצנלסון, דברים באשדות יעקב [תש"ד], כתבים, יב, עמ' 299
"לאט־לאט מתרקמת אצלי מעין תכנית. לעת עתה אני שומר על כך בסוד. […] ברצוני לנסוע לארץ־ישראל. ברצוני לעשות משהו. ברצוני לחיות אי־שם. ניצוץ קטן, אך אין את נפשי לכבותו. […] לא נתגברה בלבי האמונה באפשרות לגאול על־ידי כך את הכלל – אלא לעצמי, לעצמנו, בשביל יהודים שלנו, הייתי רוצה שתהא לנו פינה אחרת, חיים אחרים, לברוח מהאוירה המחניקה כל כך."
– ברל כצנלסון, אגרת לאחיו חיים [אלול תרס"ח], אגרות, 1, עמ' 69
"המרד בא לא מתוך זה שהיתה לאנשים פרוגרמה טובה והם ידעו איך יצילו את העם, איך יצילו את הציונות. זה היה מרד של יחידים, של בודדים, אשר לא ידעו בעצמם שום דרך ולא היה להם שום בטחון באיזו דרך שהיא. רק הבושה שבכניעה, הבושה שבהסתגלות למצב הקיים – היא שדחפה אותם."
– ברל כצנלסון, "פרקים לתולדות תנועת הפועלים" [תש"ד], כתבים, י"א, עמ' 107
"בשעה שכל תקוה רחבה בציונות פסה, נגוזה, בשעה שהנוער העברי כולו התחיל נסוג מן המחנה, בשעה שכל היסודות של רעיון הציונות האורגנית – חיבת הארץ, תחיית הלשון, עבודת האדמה – התחילו מתבטלים, באותו רגע נמצא באיזה נס שריד קטן במחנה, שריד קטן וחלש, שעמד בעצמו על עברי פי תהום, והקומץ הזה מצא בקרבו עוז משונה – לא אמונה ובטחון, אלא עוז שנבע מן המחשבה שאולי אנחנו האחרונים […] קמה התעוררות של תיעוב – לתעב את העזובה הארץ־ישראלית, לתעב את רפיון הרצון בתנועה הציונית. קם מרד – לא נגד שעבוד מלכויות, לא נגד עריצות בית רומנוב, גם לא נגד סדרי החברה בכללם – אלא מרד בתנועה שבה נולד הדור הזה, בתנועה הציונית, באינטליגנציה היהודית, בספרות העברית – מרד מקיף ועצום בכל שטחי החיים. […] במצב של יתמות ונכר בתוך הישוב בארץ – הוטל על העליה השניה להמשיך את דרכה, לא תמיד מתוך אמונה ורוָחה, אלא לעתים קרובות מתוך יאוש שאין לאחריו כלום; לא מהכרת היופי שבאמונה, כי אם מתוך הרגשת הכיעור שבבגידה, בחולשה וברפיון; מתוך הכרח נפשי להתגבר ולא לעזוב את המערכה."
– ברל כצנלסון, "נס העליה השניה" [ניסן תרפ"ט], כתבים, ד, עמ' 19
"דובר אצלכם הרבה בגנות המבוכה. קבלו על כך שהיא מצויה לא רק בנוער, כי אם גם בין המדריכים. והיו מי שפסלו להדרכה את מי שמודה במבוכתו. מי שאמר: מדריך הנבוך באמונתו הסוציאליסטית – פסול להדרכה; ומי שאמר: מדריך הנבוך באמונתו בנצח ישראל – פסול להדרכה. מי שאומר כך ודאי רואה עצמו משורין מכל מבוכה. ובבואי לדון אתכם בדבר לא אעלים כי אינני רשאי להתפאר בשריון. לא טוב אנכי מאחי. אינני מחוץ למבוכה. ומן הראוי כי לא יסתיר אדם מעצמו את מבוכתו.
ומדוע לא נהיה נבוכים? בני־אדם ראו את מיטב האידיאלים האנושיים – תמצית תרבות הדורות – מנופצים ומחוללים ומגואלים. האומנם לא יהיו נבוכים? […]
וחוששני לומר: כשרואה אני אדם מתהלך בינינו כמי שתירץ את כל הקושיות והפרכות, או כמי ש'מורה נבוכים' חדש חובר למענו ונתון בחיקו, או כמי שאינו זקוק גם לכך, באשר דעתו הצלולה לא ידעה מבוכה מעולם – הריני מהרהר אחריו שמא הוא חי בעולמות אחרים, מחוץ לעולם־הבכא שלנו ולתהפוכותיו וליסוריו ולתקוותיו הגזולות, או שמא הוא משביע נפשו בלעיסת־גירה שהיא היא המישרת כל הדורים. ואשר לי, טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי־נרגעת מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמיתותה. […]
ופונה אני אל התנ"ך, הספר האקטואלי תמיד ואקטואלי ביותר בימינו. ספר־האמונה איננו מעלים כלל את המבוכה ואיננו מחפה עליה. ירמיהו, נושא דבר־האמונה, מדבר משפטים אל ה' וזועם: מדוע דרך רשעים צלחה? הלא זאת המבוכה מאז ועד ימינו, ימי היטלר הרשע. והתנ"ך איננו מוחק את השאלה, וגם אינו מתרץ אותה. והנה: ספר איוב, ספר האמונה במבוכתה ובמכאובה, בשאגתה ובהתקוממותה נגד התירוצים המוגשים לה. והספר כולו אומר: לא בתירוצים ה'. "ויאמר ה' אל אליפז התימני: חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דיברתם אלי נכונה כעבדי איוב".
בני־איוב אנחנו ולא רעי איוב. מוטב איפוא שנדע כי נבוכים אנחנו. מוטב שנחיה את המבוכה במלוא כוחותינו הנפשיים משנחפה עליה. מי שלא מתחמק ממנה ומביט בפניה – הוא הנאבק עמה. […]
יש ובבניין מתגלה סדק. הבנאי הטוב, העושה מלאכתו באמונה, איננו מבקש להסתיר, איננו חושש לשמו הטוב, הוא חרד לגורל הבניין, הוא חושש למפולת. הוא איננו מתרץ את הסדק, אלא סותר את הנדבכים הסדוקים, ומפנה את המקום להנחת נדבכים שלמים. ואילו מי שעושה
מלאכתו רמייה ממהר וסותם את הסדק וטח עליו טיח, ודעתו נחה אם הצליח למראית־עין. המפולת בוא תבוא. אל נהיה פועלי־רמייה, לא במעשה ולא במחשבה. אל יהיה חלקנו עם טחי טיח.– ברל כצנלסון, "בזכות המבוכה ובגנות הטיח" [תמוז ת"ש], כתבים, ט
"בתנאי חיינו ועבודתנו, אשר כל נוסחה נכונה צריכה להיחצב מסלע המציאות, אין זה מן הדברים הניתנים להיעשות בחפזון ועל נקלה."
– ברל כצנלסון, "בועידת אחדות העבודה בחיפה" [כסלו תרפ"ג], כתבים, ב, עמ' 7
"זכות גמגום היא זכות יקרה מאד. כל ילד, עד שהוא מתחיל לדבר, חייב לעבור דרך שלב של גמגום. ונעים לי יותר, אם אדם בגיל ידוע של התבגרות, בתקופה מסויימת של תפיסה נפשית, מגמגם גמגום שלו, מאשר אם אדם מדבר דברים צחים ושנונים, שהם לא שלו. […] אני מחייב את הגמגום בתור שלב, אבל הוא איננו מטרה – צריך להגיע למחשבה מובהרת וצריך להגיע לשימוש מדוייק במונחים."
– ברל כצנלסון, דברים בפני קבוצת צופים בפרדס חנה, תש"ד, ארכיון [טקסט שהיתה לי הזכות לפרסם לראשונה במאמר על ברל במגזין 'סגולה']
"כתבתי "בזכות המבוכה" ולא ב"שבח המבוכה". […] ודאי שאיני אומר כי המבוכה היא חובה. […] רש"י, למשל, שנחשב למדריכה הגדול של האומה, לא התבייש לכתוב: "ולא ידעתי פירושו". הרמב"ם אמר שתכלית הידיעה היא שידע האדם כי אינו יודע. כל מדע־אמת אומר: עד כאן אפשר לדעת, ומכאן והלאה – תעלומה. מדע, שאינו יודע גבולותיו, שוב אינו מדע."
– ברל כצנלסון, ערכים גנוזים [תש"א], עמ' 9, 13
יהדות מורשתית 