לחבר'ה של "יהב – מחנכים לציונות" יש הסכת מקסים שנקרא "עין לציון", ובו פרקים שעוסקים בהגות ציונית וחברה ישראלית. העונות הקודמות הוקלטו לפני 7/10, ואת העונה החדשה החליטו למסגר סביב שנת 80 לפטירת ברל כצנלסון. בפרק (המורחב) של פתיחת העונה ניסינו להניח יסודות עם פריסת מספר כיווני מחשבה לגבי פועלו, הגותו, ומורשתו לימינו.
כדי שיהיה קל להעמיק, ולהמשיך להפיץ הלאה – כאן הטקסטים שקראנו, לפי סדר הופעתם (יש מצב שפספסתי משהו פה ושם, מוזמנים להאיר את עיניי)
"דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאד ועמוק מאד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יש בזה ממידת המהפיכה להתנכר לו?"
"מגילת אסתר, שבדרך כלל היא מזכירה לנו את שפלותנו, יש בה פסוק אחד: "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". פסוק זה מסמל את היקר מכל שבקיום ישראל. גם כשהעולם כולו מקבל את מרותו של המן אין אנחנו כורעים ומשתחוים לו."
"המהפכנות הפרימיטיבית, המאמינה בהריסה כוללת כתרופה מושלמת לכל הפורענות החברתית, מזכירה בכמה מגילוייה את הילד בגיל מסוים, כשהוא מבקש לגלות את יכלתו ולחדור לתוך־תוכם של דברים על ידי שבירת צעצועיו. כנגד המהפכנות הפרימיטיבית הזאת מעמידה תנועתנו, מטבע ברייתה, את המהפכנות הקונסטרוקטיבית. אף זו איננה משלימה כל־שהוא עם ליקויי העולם הקיים, ורואה את הצורך במהפכה לכל עומקה, אלא שהיא יודעת עד מה מוגבל כוחה היוצר של ההרסנות, והיא מכוונת את מאמציה במגמת הבניה, שרק היא מבטיחה את ערך המהפכה. המהפכנות הקונסטרוקטיבית שלנו איננה יכולה להתגדר בבנין משקי בלבד. היא מוכרחה להקיף את כל חיינו ולהטביע את חותמה על דרכנו בהוי ובתרבות."
"אני רוצה להסביר את המושג: אדיקות, לא במובן השגור: אדיקות של יהודי דתי המקיים את כל "השולחן ערוך"; המושג "אדוק" איננו כרוך במושג "דת". יש כל מיני אדיקות. כאשר אנשים הופכים עיקרון שקיבלו אותו כדי לחיות לפיו ועושים אותו למשהו מאובן, חסר־רוח־חיים, החולש על כל הצרכים הטבעיים – הרי זו אדיקות."
"דובר אצלכם הרבה בגנות המבוכה. קבלו על כך שהיא מצויה לא רק בנוער, כי אם גם בין המדריכים. והיו מי שפסלו להדרכה את מי שמודה במבוכתו. מי שאמר: מדריך הנבוך באמונתו הסוציאליסטית – פסול להדרכה; ומי שאמר: מדריך הנבוך באמונתו בנצח ישראל – פסול להדרכה. מי שאומר כך ודאי רואה עצמו משורין מכל מבוכה. ובבואי לדון אתכם בדבר לא אעלים כי אינני רשאי להתפאר בשריון. לא טוב אנכי מאחי. אינני מחוץ למבוכה. ומן הראוי כי לא יסתיר אדם מעצמו את מבוכתו. ומדוע לא נהיה נבוכים? בני־אדם ראו את מיטב האידיאלים האנושיים – תמצית תרבות הדורות – מנופצים ומחוללים ומגואלים. האומנם לא יהיו נבוכים? […] וחוששני לומר: כשרואה אני אדם מתהלך בינינו כמי שתירץ את כל הקושיות והפרכות, או כמי ש'מורה נבוכים' חדש חובר למענו ונתון בחיקו, או כמי שאינו זקוק גם לכך, באשר דעתו הצלולה לא ידעה מבוכה מעולם – הריני מהרהר אחריו שמא הוא חי בעולמות אחרים, מחוץ לעולם־הבכא שלנו ולתהפוכותיו וליסוריו ולתקוותיו הגזולות, או שמא הוא משביע נפשו בלעיסת־גירה שהיא היא המישרת כל הדורים. ואשר לי, טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי־נרגעת מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמיתותה. […] יש ובבניין מתגלה סדק. הבנאי הטוב, העושה מלאכתו באמונה, איננו מבקש להסתיר, איננו חושש לשמו הטוב, הוא חרד לגורל הבניין, הוא חושש למפולת. הוא איננו מתרץ את הסדק, אלא סותר את הנדבכים הסדוקים, ומפנה את המקום להנחת נדבכים שלמים. ואילו מי שעושה מלאכתו רמייה ממהר וסותם את הסדק וטח עליו טיח, ודעתו נחה אם הצליח למראית־עין. המפולת בוא תבוא. אל נהיה פועלי־רמייה, לא במעשה ולא במחשבה. אל יהיה חלקנו עם טחי טיח."
"זכות גמגום היא זכות יקרה מאד. כל ילד, עד שהוא מתחיל לדבר, חייב לעבור דרך שלב של גמגום. ונעים לי יותר, אם אדם בגיל ידוע של התבגרות, בתקופה מסויימת של תפיסה נפשית, מגמגם גמגום שלו, מאשר אם אדם מדבר דברים צחים ושנונים, שהם לא שלו. […] אני מחייב את הגמגום בתור שלב, אבל הוא איננו מטרה – צריך להגיע למחשבה מובהרת וצריך להגיע לשימוש מדוייק במונחים."
דברים בפני קבוצת צופים בפרדס חנה, תש"ד-1943, ארכיון מפלגת העבודה
"שני כוחות ניתנו לנו: זכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזכרונות. היינו נעשים עבדים לזכרוננו, לאבות אבותינו. קלסתר פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו. ואילו היתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש?
מרצה, חוקר ומנהל תכניות חינוכיות בנושאים של זהויות יהודיות, הגות ציונית, חינוך יהודי, יחסי יהדות ומדינה, עמיוּת יהודית. נשוי לסיגל ואב לבארי, לדרור וליותם.
הצגת כל הפוסטים מאת רגב בן דוד
יהדות מורשתית 